מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 10.03.56 בירושלים, להורי בלה ומשה לרר.

לימים אחות בכורה לאיריס, והילה אחיותיי. דברנו בבית לרוב בשפה העברית ולפעמים גם בגרמנית ביחוד עם הסבא והסבתא שלי מצד אמי, (מצדו של אבי כולם נספו בשואה). את שמי קבלתי מסבתי (אם אבי) שלא זכיתי להכיר. ביתנו היה בית פתוח וחם לכל מי שרצה או חיפש אוזן קשבת לכל בעיה. הורי היו מאד ליברליים ואהובים מאד גם על כל חברים שלי ושל אחיותיי. בתור הבת הבכורה חלו עלי גם זכיות וגם חובות. אהבתי את האוכל "הפולני" שאמי בשלה, כי הכל נעשה הלב והנשמה, שכן עם התיאבון יש רצון וחשק לכל דבר. סבא וסבתא שלי (חנוך ואנה מרקוס) זכורים לי הסיפורים הקלסיים שהם היו מספרים לי, והכלב "כושי" שאכל איתי מאותה צלחת.  וחסר היה למי שרצה להתקרב אלי 🙂

נזכרת אני בשיבושי הלשון של אבי בעברית כמו למשל תרכיז – ריכוז, בר מינן – חברמן, שפה (חתיכה) פשלה, ועוד ועוד. והכל כמובן התקבל בהבנה ואהבה. הם היוו עבורי עמוד התווך של המשפחה, ודוגמה אישית בכל דבר ודבר. בתור הנכדה הראשונה לסבי וסבתתי שדאגו לי לא מעט על מנת שלא יחסר כלום, כולל אוכל בזמן הצנע של דב יוסף. היה לנו בית שמח עם הרבה שמחת חיים, ואושר. מאחר ואבי לא היה "צבר" במקור כמו אמי, היו ויכוחים בצורת החינוך שלנו, ביחוד בכל הקשור בענייני טיולים מבית הספר, ולאחר כך על תנועת הנוער הצופים.   כאשר הגיע הזמן ההחלטה את הטון הסופי נתנה אמא כצברית מובהקת, "חייבים לתת לנסות ולהתחשל בכל דבר בחיים". ילדותי מלאה בחוויות משפחתיות, וכמעט כל שבת הינו יוצאים לטיול עם ההורים. ביתנו היה תמיד מלא בחברי ילדות שלנו, מכיוון שהינו הראשונים בשכונה עם טלוויזיה (שחור לבן 1963), ולכן כמעט כל ערב היו לנו כ-12 חברים כולל ארוחת ערב.   שחקנו בכל משחקי הרחוב, קלס, חמש מקלות, חמור חדש, וחמש אבנים, קפיצות בחבל ועוד (את זה דור בילדים של היום מפסיד).

בשנת 1974 התגייסתי לצבא, ושרטתי בחיל האוויר בבסיס תל-נוף, בתור פקידה טכנית, והשתחררתי בדרגת סמלת. השרות שלי היה מקסים מלא חוויות ונהניתי מכל רגע שהיתי שם. לאחר השרות הלכתי ללמוד מזכירה רפואית, ועבדתי בבית חולים רוטשילד (בני ציון) בחיפה. במקביל הכרתי בחור נחמד קרוב משפחה של חברה של אמי. שמואל כרמל היה חייל בקבע בחיל-הים. כעבור חצי שנה בערך התחתנו ב- 06.09.1977, אנו נשואים כבר 43 שנה!

לאחר שבגרנו והפכנו להורים בעצמנו עינם וליבם של הורי ואמו של בעלי היו עלינו, ביחוד לאחר שנולדה הנכדה הראשונה להורי לי-אור (אמו של תורן).

הנכדים ממלאים אותנו באושר ושמחה, ומחכים בכיליון עיניים לבואנו. אני אוהבת מאוד את התא המשפחתי, והוא אצלי תמיד בעדיפות ראשונה, ומשתדלת להעניק את כל אשר קיבלתי וחונכתי עליו בילדותי. העשור הקרוב לליבי הוא לידת 2 נכדי (הבכור תורן 01.03.2009, והשני ארד 06.05.2013. ביום הולדתו של תורן לא יכולתי לעצור את דמעותיי , דמעות של שמחה שזכיתי לנכד ראשון. תורן ילד חייכן, מתוק, יפה, חכם ונבון, ואהוב מאוד, קרוב אלי מאוד, ובעינו אני הסבתא הטובה והחשובה, קיים ביננו קשר מיוחד, והבנה בהרבה תחומים. ועד היום אני מוכנה לעשות בשבילו הכל. מי ייתן וקשר זה יישאר לשנים. ארד הוא אח קטן לתורן ילד מטריף, בעל הומור ואושר גדול על פניו, שובב מאוד וחכם לא פחות, דבוק מאוד לסבתא, אוהב לשחק אתה, ללמוד ממנה.

הנכדים הם הריבית הכי יפה ויש צדק באמרה זאת.

הזוית האישית

בינה: העונג היה כולו שלנו, ומי יתן ונמשיך בדרך זו ונדע נחת ואושר מהנכדים.

תורן: החוויה שלי בתכנית זו הייתה מהנה ובלתי רגילה, אני שמח שהצטרפתי לתכנית הקשר הרב דורי למדתי ממנה הרבה. ממש נהניתי ואני ממליץ לעוד ילדים בגילי להשתתף.