מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בשנת 1944 בכפר ויתקין לאם ששמה חיה רוטברד, שלפני נישואיה היה פיינשל, ולאב ששמו דוד רוטברד. יש לי שני אחים גדולים. הבכור שמו אורי, והאמצעי צבי, שנקרא על שם צבי, שנרצח באוקראינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי בן 15 אבי רצה שאהיה חקלאי, ובגלל זה הלכתי ללמוד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק", שנמצא ליד רמת השרון.

בבית ספר הייתה פנימייה ופעם בשבועיים הייתי יוצא בשבת הביתה. למדנו בבית ספר תיכון רגיל, שלושה ימים למדנו בבקרים, שלושה ימים למדנו אחר הצהרים, ובשאר הימים עבדנו בחקלאות. בשלב הראשון התמחיתי בלימודי רפת ופלחה (גידולי שדה בלי התערבות האדם). לאחר מכן התמחיתי בענף המכוורת שאותו אני אוהב עד היום. בגיל 18 גייסו אותי ליחידת הנחל בכורזים (שהיום נקרא אלמגור).

הסיפור שלי מתרחש בכורזים, שהיום נקרא אלמגור בשנת 1964

הגעתי לגרעין הנחל שקוראים לו "קלע", שהיה מיועד להתיישב באזור כורזים בישוב שהיום נקרא אלמגור בשנת 1964. היינו בגרעין כ-40 איש. עברנו טירונות במחנה 80 ולאחר מכן עלינו לכרוזים. כורזים נמצאת מצפון לכנרת, והיא משקיפה על הגולן הסורי ועל אזור הירדן. לא רציתי להיות בנחל בגלל שהיינו אמורים לעבוד בעבודות חקלאיות, אבל אני רציתי להיות חייל ביחידה קרבית. חתמתי על טופס שנקרא טופס 55 – טופס ההעברה מיחידה ליחידה (כדי לצאת מהנחל) אבל כעונש השאירו אותי בנחל בתור חייל בודד בכורזים. בתקופת שהייתי שם, הסורים החליטו לבנות תעלה על גב ההר ששמה הוא מפעל ההטיה הסורי. התעלה הייתה אמורה לקחת חלק גדול מהמים שעברו לירדן וזרמו בכנרת לשימוש בסוריה. לאורך כל התקופה היו עימותים בין ישראל לבין סוריה.

בשנה הראשונה שהייתי בצבא, החליטו בפיקוד צפון לעבד שטח שהיה במחלוקת בין ישראל לבין סוריה. השטח היה ממש על גדות הירדן. הוחלט לזרוע אותו בגידול שנקרא תלתן פאלי מעורב עם שעורה, ואני נבחרתי לעבד את השטח הזה. בשלב הזה ירדתי לבד עם שקים של זרעים, בניתי לי שק שהיה קשור לגופי, והכנסתי את הזרעים לתוכו. הלכתי ברגל לכל רוחבו של השטח, ופיזרתי את הזרעים. בשביל להגן עליי, הביאו טנקים שהיו על הגבעה ועוד יחידה של חיילים שהכינה מארב על גדות הירדן. במקביל, הסורים הביאו כוח של חיילים מהצד השני של נהר הירדן. במשך כ-6 שעות, זרעתי את השטח.

זכור לי היטב עד היום שנעמדתי באמצע השטח, בזריעה, והסתכלתי לכיוון רמת הגולן הסורית, הכנרת וכורזים, והדהים אותי היופי של האזור והשקט שעטף אותי תוך כדי הזריעה. השקט השונה מהמציאות. לאחר מכן קיבלתי פרדה (נקבה של שילוב של סוס וחמור) שרתמתי לה מסדדה שתפקידה לכסות את הזרעים שכבר על האדמה. לפנות ערב, חזרנו לישוב ללא פעילות של הסורים. כמובן שלא קצרו את התלתן או השתמשו בו. שנה לאחר מכן, קיבלתי משאבה לשאוב מים מהכנרת באותו אזור. שתלנו את כל השטח בחוטרי תמרים.

תותח קארביט

אירוע נוסף שהיה לי בכורזים. הייתה לי מפקדת כיתה בצבא שהרגיזה אותי והיה לנו תותח קארביט. כדי לעצבן אותה, בארוחת הצהריים, לקחתי את התותח לחדר האוכל מבלי שייראו אותי, והפעלתי אותו. כל מי שישב בחדר האוכל היה משוכנע שנפלה פצצה וכולם ברחו. כעונש, קיבלתי חודש ימים לשכב במארב בין הירדן לכנרת.

לאחר השירות הצבאי ב-1966 חזרתי למשק והתחלתי לפתח את ענף הרפת בביתי

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, והגדוד שבו שירתי נלחם בירושלים. יומיים לפני סיום המלחמה העלו אותנו עם הליקופטרים לרמת הגולן. המלחמה הסתיימה עם עלייתנו לרמת הגולן, ולכן לא נלחמנו ברמת הגולן. לאחר המלחמה חזרתי למשק, כשנה לאחר המלחמה התחילה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. יצא לי מספר פעמים לצאת למילואים ולהיות במוצבים שהיו פרוסים לאורך תעלת סואץ. כל המוצבים הללו נקראו בשם קו בר-לב.

באחת הפעמים הייתי במוצב בשם כ"ד, שהיה המילואים הכי קשים שהיו לי אי פעם, משום שהמצרים הפגיזו אותנו לאורך כל היום, ללא הפסקה. בתוך המוצב, בתוך הבונקרים בהם ישנו, רצו חולדות ענקיות, שאי אפשר היה להרעיל אותן כי אחרת כל הבונקר היה מסריח.

בשנת 1972 התחתנתי עם טלי דושמן. נולדו לנו 3 ילדים והיום אני סבא לארבעה נכדים. אני גר היום בכפר ויתקין ואני בן 74 וחצי.

הזוית האישית

סבא ברוך – "בתחילת הפגישות זלזלתי קצת בנושא משום שאני צבר ולא ראיתי משהו מיוחד שיעניין את הקוראים. לאחר שעלה בדעתי לספר את הסיפור על כורזים התחברתי לנושא ולמטרת התכנית. נהניתי מאוד נהניתי לעבוד עם נעמה נכדתי ועם יעל. שתיהן מדהימות"

יעל – "נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים וללמוד עוד על התקופה. נהניתי מעבודת הצוות של שלושתנו ומהאווירה הכיפית והרגועה ששררה במהלך המפגשים"

הנכדה נעמה – "מאוד נהניתי לעבוד עם סבא שלי שמחתי להכיר חלק בסבא שלי שלא ידעתי לפני כן הייתה אווירה כיפית ומעניינת ושמחתי לעבוד עם יעל וסבא"