מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב 1943ב תש"ג בתל אביב- להורי ציפורה ויעקב הבר.

התקופה היא מלחמת העולם השנייה וזמן השואה באירופה. הורי- שהגיעו מפולין והשאירו שם הורים, אחים, ואחיות – לא ידעו בזמן זה שבאירופה מתחוללת שואה וכי כל משפחתם נספתה בשואה: סבי וסבתי, האחים והאחיות האחרים, יהודי כל החרדים חסידים, דודתי שמסרה נפשה למען משפחתה והלכה איתם למחנות ההשמדה למרות שהיה בידה תעודת עבודה ששחררה אותה, וזאת כדי לשמור על הוריה המבוגרים.

 

הורי עלו לארץ במסגרת תנועת הנוער בית"ר. אבי עבד בארץ בעבודות קשות כגון: כריית מלח בים המלח, עבודה בפרדס וסלילת כבישים. מכיוון שהגיע מבית"ר סבל רדיפות מצד החברה באותה תקופה במאבק על כיבוש העבודה. אימי עבדה בתפירה ולימים, לאחר שנולדו ילדיה, הייתה עקרת בית.

 

המצב הכלכלי בארץ היה קשה ואני זוכרת את הורי במאבק מתמיד על מתן מזון, השכלה ותנאי חיים טובים לילדיהם. גדלתי בדירה בת שלושה חדרים ברחוב הירקון בתל אביב. בכל חדר גרה משפחה אחרת. המטבח והשירותים היו משותפים לשלוש משפחות. היה קשה מאוד לגדל ילדים בתנאים כאלה, גם משום שהיה מאוד צפוף וגם מכיוון שהיו אנשים מבוגרים שלא הייתה להם סבלנות לילדים, ואף על פי כן שמרנו במשפחה על הדת: תורה ומצוות ותפילה היו המרכז. הורי הקדישו מאמצים רבים לתת חינוך טוב לילדיהם.

 

התקופה היתה ארץ ישראל לפני מלחמת השיחרור והשואה שהיתה באירופה. בארץ היו פיגועים בלתי פוסקים מצד הערבים. גדלנו ליד יפו ובמסגד חסן-בק היו יריות כמעט מידי יום על ביתנו. הערבים חלשו על כל הדרכים ואי אפשר היה לעבור ממקום למקום. מולנו היתה חנות המכולת, אולם לצורך קניית מצרכים העבירו התושבים גלגלת מהבתים אל חנות המכולת שהיתה בצד השני של הכביש. אמי העבירה בתיק על גבי הגלגלת את רשימת המצרכים וקיבלה את המצרכים מחנות המכולת, כך התנהלו החיים.

כאשר אחותי הלכה לבית הספר בדרכים עקלקלות בין הבתים עבר כדור בין רגליה ולמרבית המזל לא פגע בה. ערב אחד פגע כדור בקיר הבית מעל מיטתה של אחותי הקטנה בת השנתיים. באותו לילה הוחלט על ידי הורי על עזיבת הבית. עטפו אותנו, את הילדים הקטנים בשמיכות צמר כהות כדי שלא נראה וכך הלכנו ברגל, באמצע הלילה יחד עם שכנים נוספים עד מרכז תל-אביב. שם שיכנו אותנו במרתף יחד עם אנשים רבים נוספים וכך נהפכנו לפליטים למספר חודשים עד שהא"צל ואחר-כך צה"ל כבשו את יפו. היום מסגד חסן בק קיים אולם הוא נבלע בתוך גורדי השחקים שניבנו על חוף הים. כך ניצחו רצון החיים והצדק והחרות את אויבנו הערבים שירו עלינו על מנת לפגוע ולהרוג.

 

אחרי המלחמה עברנו לגור בשיכון מגורים בצפון תל אביב. לא היו בתי-ספר דתיים בסביבה אבל הורי לא וויתרו על חינוך דתי. כל בוקר הלכתי 45 דקות ברגל (!) עד בית הספר ממלכתי דתי "פנקס" בשכונת מונטיפיורי כשבאחריותי ילדים קטנים מימני. בחזרה מבית הספר שוב צעדתי 45 דקות ברגל (!) וכך מידי יום ביומו כאשר במקום מגורינו היה בית ספר חילוני. אולם הורי לא וויתרו כאמור על חינוך דתי.

 

בבית הספר הצטיינתי בלימודים והופעתי בכל הטקסים שנערכו בבית הספר כשחקנית ראשית. עברתי ללמוד בתיכון דתי ב'ג צייטלין והייתי חניכה ואחר כך מדריכה בבני עקיבא. כבר אז הרגשתי כי תחום החינוך הוא התחום שמעסיק אותי ביותר. כבר בתיכון שימשתי כמורה בזמן שביתת מורים שהתקיימה מספר שבועות. את כישורי כמחנכת, נתתי גם כמדריכה בבני עקיבא.

 

לאחר התיכון הלכתי ללמוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה בר אילן ולאחר שלוש שנים בלבד התחלתי להורות בבית ספר תיכון. עם סיום לימודי התקבלתי כמורה בבית ספר "צייטלין" ולאחר מספר שנים התקדמתי בדרגות ההוראה השונות בבית הספר: תחילה כמחנכת ולאחר מכן כמרכזת מקצוע, כסגנית מנהל וכמנהל בית הספר (!). במקביל המשכתי את לימודי באוניברסיטה, קיבלתי תואר "דוקטור" ושימשתי כמרצה בכירה למחלקה לספרות עברית. ולאחר מכן עבדתי באוניברסיטה גם בתחום הכשרת מורים. בהיותי מנהלת נקראתי על ידי עירית תל-אביב לשמש כמנהלת מחלקת חינוך וכמפקחת על בתי-הספר התיכונים בתל-אביב. כך חזרתי לבית הספר בו למדתי והפעם כמפקחת על בית-הספר (!).

 

עם צאתי לפנסיה מעיריית תל-אביב עבדתי במכללת גבעת וושינגטון כראש בית הספר לתואר שני אותו הקמתי וכראש החוג לספרות שגם אותו הקמתי. לאחר שמונה שנים בהם עסקתי בהכשרת מורים במכללה פרשתי לפנסיה מלאה. כיום אני עוסקת בחלק מזמני בכתיבת ספרי הדרכה למורה כחלק מהוראת המקצוע  ספרות ולשון בבתי הספר היסודיים. יחד עם בעלי  ישראל, ושלושת ילדי אני ממשיכה להעניק את האהבה והידע שיש לי ואת כישורי החינוכיים ל 16 נכדי (בלי עין הרע)