מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המאבק על המים וההתיישבות

מאי יתים וסבא מיכה גולן
טקס עלייה-סבא מיכה נואם
סיפור החיים של סבא שלי מיכה גולן
המים הם משאב חיוני לקיום האנושות בכלל ובישראל בפרט. מאגר המים החשוב והגדול בישראל הנו הכינרת . אל הכינרת זורמים שלושה נהרות : החצבני – שמקורו בלבנון , הדן – שמקורו בישראל , הבניאס – מקורו היה ברמת הגולן שבסוריה וכיום בתחומי ישראל. בנוסף לנהרות הללו מתמלאת הכינרת ממי הגשמים שזורמים מהרי רמת הגולן ומי גשמים מקו פרשת המים וכן גם מים רבים מגיעים מהפשרת השלג מהחרמון . עם הקמת המדינה החל מאבק של סוריה בישראל על השליטה על המים , המאבק התבטא בירי והפגזות על ישובי הגליל , כולל ניסיון של סוריה להטות את המים מהחצבני , הדן והבניאס שיעברו לסוריה . בשירותי בצה"ל כקצין צעיר משנת 1960- 1964 שריתתי בגוש תל חי "כקמן" , וקצין מבצעים , במשך השנים הללו ניהלנו מאבק על השליטה על המים .בשנת 1962 במסגרת הפעולות לשמירת מקורות המים של הירדן ביצענו עבודות לניקוי מקורות המים, ליד הכפר הסורי ג'לבינה מזרחית למושבה יסוד המעלה . התחלנו את עבודת הניקוז מהירדן ומזרחה לכיוון הכפר יחד בעזרת טרקטור גדול . היינו חולית אבטחה צמודה ומאחור עמדות מאוישות עם כלי נשק כבד, עם התקרבותנו לכפר הסורי שהיה גם מוצב של הצבא הסורי נפתחה עלינו אש. המפעיל האזרחי של כלי הניקוז קפץ מהכלי ועבודת הניקוז הופסקה , מפקדי פנה בקשר לכל החיילים וביקש מתנדב להמשך הפעלת הכלי אף אחד לא התנדב. פניתי למפקדי שהיה גם בן המושבה ראש פינה, ואמרתי לו שאני מוכן להתנדב ולהפעיל את הכלי .מפקדי סגן אלוף צבי רסקי לא אישר לי להפעיל את הכלי כי הוא ידע שאני עלול לההרג . חלף זמן רב ולא נימצא מתנדב ואז החלטתי לבד לעלות על הכלי ולהפעיל אותו ללא אישור , את ההחלטה הזו קיבלתי כי לא יכולתי לאפשר לסורים על ידי ירי להפסיק את העבודה , ובעצם לנצח את צה"ל. הפעלתי את הכלי והירי הסורי חודש ועד היום אני זוכר את הרעש של הקליעים שפגעו בטרקטור הגדול . ולמזלי וכנראה בעזרת השם הכדורים לא פגעו בי . עם החשכה סיימנו את הפעולה וחזרנו בחזרה לשטחינו .
באותו ערב התקיימה מסיבת פרידה מהאלוף מאיר זורע ואני לקחתי את חברתי רבקה שכיום היא אשתי וסיפרתי לה מה קרה בתקרית ואני אקבל על זה טר"ש או צל"ש .
למחרת פקידת המבצעים סיפרה לי בסוד כי מפקדי שלח בלילה מברק לאלוף הפיקוד ובו המלצה לקבלת צל"ש הרמטכל . לאחר תקופה מסוימת הוזמנתי ללשכת הרמטכל לקבלת הצל"ש . לאחר מלחמת ששת הימים החליטה מדינת ישראל וצה"ל להעניק עיטורים למקבלי הצל"שים , עיטור המופת , עיטור העוז ועיטור הגבורה . קיבלתי את עיטור העוז . את קבלת עיטור העוז קיבלנו בטקס מרשים בירושלים כאשר בטקס רבים ממקבלי העיטורים נהרגו בקרבות ואת העיטורים קיבלו ההורים, הנשים והילדים זה היה טקס קשה כי רבים מאיתנו נהרגו ולא זכו לקבל את העיטורים .
על קבלת עיטור העוז ידעו הורי ואשתי, אני שמרתי את קבלת העיטור בליבי , לאחר שנים כאשר נכדתי מאי הייתה בגן הילדים וחזרה לאחר יום העצמאות ויום הזיכרון וסיפרה לי את רשמיה מהימים הללו שהגננת סיפרה להם , ובין היתר אמרה לי כי כל הגיבורים נהרגו ואז אמרתי לה שלא כל הגיבורים נהרגו ואז שאלה אותי מי לדוגמא לא נהרג ועניתי לה, כי אני אחד מהם ! וסיפרתי לה את הסיפור האישי שלי . למחרת נכדתי סיפרה לגננת את קבלת עיטור העוז , הגננת ביקשה מנכדתי שאבוא לגן ואספר לילדים את הסיפור האישי שלי .
בחיי הרציתי בפני פורמים מגוונים החל משרים חברי כנסת , מוסדות ציבור אך להרצות או לדבר עם ילדים בגיל הגן לא עשיתי מעולם ! ישבתי בבית שעות וחשבתי איך אני אצליח ליצור קשר עם ילדים קטנים ואכן מצאתי דרך ליצור איתם קשר כמו מי היה בחרמון ועשה סקי בשלג , מי היה בכינרת וכך הצלחתי להסביר לילדים על רמת הגולן וחשיבות המים . בסיום הרצאתי אמרה לי הגננת שהקשבה כזו לא הייתה מעולם בגן .
בשנת 1964 נקראתי לראיון עם גאולה כהן כתבת עיתון מעריב שבכל יום שישי פרסמה ארבעה סיפורים של מעשים טובים כמו כן "ירחון במחנה " ראיין אותי והוציא כתבה אודות הסיפור . כמו כן עיתון "גימלתון" בכפר סבא ראיין אותי והוציא כתבה אודות קבלת העיטור .
התיישבות
עם שחרורי מצה"ל ב1979 מוניתי להיות מנהל מחלקת ההתיישבות ב"התאחדות האיכרים" , אשר ייצגה את המושבות הוותיקות בארצנו כמו : ראש פינה , כפר תבור , רחובות ועוד …ההתאחדות החליטה לחזור לכור מחצבתה ולהקים ישובים חדשים ברחבי הארץ ,זכיתי להקים 9 ישובים חדשים : עדי- מדרום לשפרעם , יובלים- ממערב לסחנין , הררית מזרחית ליודפת , כמון ומכמנים- על הר כמון ליד כרמיאל , קידמת צבי- ברמת הגולן ליד קצרין , ורד הגליל דרומית לראש פינה , קציר- בנחל עירון דרומית לכפר ערערה , כרמי יוסף – דרומית לרמלה . בתפקיד זה ראיתי את גולת עשיתי בחיי , כי להקים ישובים חדשים בארצנו זוהי הציונות האמיתית . אני גאה שכל הישובים שהקמתי כמובן בשיתוף פעולה מלא עם הסוכנות היהודית מחלקת ההתיישבות , קק"ל , רוב משרדי הממשלה וגורמים נוספים . בתפקיד זה שילבתי את מה שספגתי בבית אבא , מה שרכשתי בצה"ל וכמובן מאישיותי . לשמחתי כל היישובים שהקמתי קלטו מאות משפחות ולתפארת מדינת ישראל . בנוסף לעבודתי זו ייצגתי את המגזר הפרטי בכל הוועדות הקרקעיות בארצנו , ועדת הקרקעות העליונה שטיפלה בהקצאת נחלות וקרקעות לטווח ארוך . כן הייתי חבר בשש ועדות במינהל מקרקעי ישראל מהצפון ועד הדרום להחכרת קרקעות עד שלוש שנים כמו כן הייתי חבר בוועדה לשמירת קרקע חקלאית שפעלה במשרד הפנים . בתפקידי זה הייתי נציג ופה לבקשות של הסקטור הפרטי בכל רחבי הארץ .
הדרוזים
זכיתי להכיר את העדה הדרוזית משנת 1960 כאשר שירתתי בצפון ובתחנת משמר הגבול ליד המושבה משמר הירדן ונכבשה על ידי הסורים במלחמת השחרור, מפקדה היה פקד סאלמן , דרוזי גאה וגיבור . חלפו כעשרים שנה ובמסגרת עבודתי בהתאחדות האיכרים יצרתי קשר חדש עם הדרוזים במסגרת המועצה הציונית דרוזית . את המועצה יזם יוסף נאסר א-דין כתגובה להחלטה באו"ם שהציונות היא גזענות. הוא ארגן מאות דרוזים מבוגרים וילדים כחברי המועצה. הישובים הדרוזים סבלו מחוסר התייחסות של משרדי הממשלה השונים והן הזכירו לי את המושבות של התאחדות האיכרים ואז החלטתי לייצג אותם במסגרת עבודתי ובהתנדבות מלאה כלפי המשרדים הממשלתיים וכן בכל הוועדות הקרקעיות שהייתי חבר בהן .
הגעתי למצב שכמעט בכל שבת הייתי נוסע יחד עם רעיתי לדלית אל כרמל ויחד עם יושב ראש המועצה הציונית יוסף היינו נוסעים לכפרים הדרוזים ומקבלים את בקשותיהם ולאחר מכן במסגרת עבודתי ייצגתי אותם ככל האפשר.
 

מילון

באגר
טרקטור

ציטוטים

”המים הם משאב חיוני לקיום האנושות בכלל ובישראל בפרט“

הקשר הרב דורי