מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הם שבו לקייב בדיוק ב-9 במאי, יום הניצחון!!

איתי וסבתא
המשפחה שלי

אני סבתא של איתי. נולדתי בשנת 1946, אחרי מלחמת העולם השנייה, המלחמה הכי קשה שהייתה.
 
הנאצים הרגו הרבה קרובי משפחה שלי. אבא שלי נפטר בשנת 1947 מפציעתו במלחמה. החיים היו קשים מאוד.  היה מחסור באוכל ובבגדים.
 
לאט לאט החיים השתפרו. בשנת 1953 הלכתי לכיתה א' ולמדתי טוב מהרבה חברים בכיתה שלנו, היו הרבה יהודים ואנחנו טיילנו הרבה ועזרנו לחקלאים.
 
אחרי הלימודים הלכתי ללמוד רפואה, ואחרי לימודי הרפואה עברתי לאזור אוראל, לגור ולעבוד. היה שם הרבה שלג שאפשר לגלוש עליו וקר שם מאוד – מינוס ארבעים!
 
אחרי 3 שנים חזרתי לאוקראינה ועבדתי בתור אחות. התחתנתי ונולדו לי שתי בנות.
 
בשנת 1993 כל המשפחה עלתה לישראל. אני זוכרת שקיבלו אותנו יפה מאוד בשדה התעופה בן גוריון, היתה מוזיקה והרבה ריקודים, כל אחד קיבל פרח ביד. אני זוכרת גם הרבה מאוד שמש.  אנחנו יצאנו מאוקראינה, שם היה מאוד קר והרבה שלג. היתה לי הרגשה שקיבלו אותנו כמשפחה קרובה. אחרי כמה ימים הבת הקטנה, אז בת 15, התחילה ללמוד בתיכון. אנחנו התחלנו ללמוד עברית באולפן, וכעבור חודש נולדה לנו נכדה – היא הייתה הצברית הראשונה שלנו.
 
בהתחלה היה מאוד קשה כי לא הבנו שום דבר בעברית ולא ידענו איפה נמצא בית הספר, החנות, ושאר מוסדות. עם הזמן התחלנו להבין מילים פשוטות, הסתובבנו בסביבת המגורים והתחלנו להכיר לאט  לאת את הארץ. בשנה הראשונה שלנו בארץ למדנו הרבה ונסענו לטיולים והכרנו את הארץ. לאחר חצי שנה, בחודש ספטמבר, הבת הקטנה התחילה ללמוד בכיתה י', אחרי שסיימנו את האולפן.
 
יצאנו לעבוד ועבדנו מאוד קשה בגלל שלא ידענו את השפה כל כך טוב. עם הזמן למדנו יותר ויותר עברית והתקדמנו בעבודה. הילדה הקטנה התגייסה לצבא אחרי שסיימה את תיכון "אורט" בקריית מוצקין, קרוב לבית שבו גרנו. בצבא היא הייתה  אלחוטאית בחיל הקשר. כך למעשה הסתיימה העלייה שלנו וכעבור כמה שנים הרגשנו שאנחנו ישראלים לכל דבר ועניין.
 
סבתא מספרת לאיתי על משפחתה בזמן מלחמת העולם השנייה:
אמא שלי וארבע אחיותיי חיו לפני המלחמה בעיר קטנה באוקראינה. ב-22 ליוני 1941 הנאצים התחילו במלחמה ללא כל התראה. היו הפצצות מהאוויר והיה מאוד מפחיד. אחרי כמה ימים אחותי הגדולה ארגנה לכל המשפחה פינוי ברכבת וכך הצליחו להימלט לסטלינגרד, שם שהו כמה חודשים עד שהנאצים הגיעו לכיוון סטלינגרד וכל המשפחה שוב נאלצה לנסוע ברכבת לקזחסטן. אמי עבדה בהנהלת חשבונות. שתי אחיות עשו קורסים והתגייסו לצבא אדום. אחת האחיות נפצעה והייתה מאושפזת בבית החולים שדה. בקזחסטן אמא הכירה אבי, ששירת בשירות מיוחד באירן. גם באירן היו נאצים וגם שם נלחמו נגדם. כל המשפחה חוץ מאבא שלי חזרו לאוקראינה. הם הגיעו לקייב בדיוק ב-9 במאי 1945, יום הניצחון! זה היה יום מיוחד ושמח, היו זיקוקים, אנשים עמדו ברחובות ובכו וצהלו מאושר. לא האמינו שאחרי 4 שנים של מלחמה קשה ואבדות רבות הגיע הניצחון.
 
מקייב המשיכה כל המשפחה לביתה, לעיר קורוסטן. הם הופתעו לראות שביתם שימש את הנאצים למגורי סוסים. לאחר זמן קצר, ממשלת אוקראינה החזירה את ביתם למצב הקודם.
אני נולדתי במרץ 1946. אבי חזר מהמלחמה חולה, הוא לא שרד את המחלה וב-1947 נפטר בגיל צעיר.
 
אני זוכרת שבבית דיברו יידיש לכן אני יודעת יידיש טוב. סבא שלי וכל המשפחה היו דתיים ושמרו כשרות. היו קצבים יהודים שהגיעו להביא בשר כשר. בפסח לא היה איפה לקנות מצות אך ליהודים היה מאוד חשוב לשמור על החגים יהודים ולכן באחד הבתים אפו מצות וזה היה אסור ופחדו שאנשים ידעו אז לא גילו.
 
מאוד אהבתי שירים ביידיש וביקשתי מסבתא שלי לשיר לי. סבא שלי תמיד עזר לי לפתור בעיות בחשבון ושאלות מילוליות, במיוחד בעיות בנושא יער כי הוא בעצמו עבד ביער, בגיזום עצים בתוך היער.
 
כשהייתי בת 14 סבתא שלי נפטרה והיה מאוד מאוד עצוב, שלוש שנים לאחר מכן נפטר גם סבא.
 
סבתא רבא של איתי חיה והיא בת 96 היום. היא ניצולת שואה ומתגוררת אתי ואני מטפלת בה. אנו מאוד שמחים שהגענו לארץ ישראל והיום כל המשפחה חיים בארץ ישראל.  
 
ידידות בין  הכלבה "בלקה" לחתול 
בילדותי היתה לי כלבה ששמה בלקה. היא הייתה שומרת על הבית. באותו זמן גם חתול היה מתגורר בחצר יחד עם הכלבה. בין כלבה לחתול הייתה ידידות מופלאה. בחורף בערבים שניהם היו נמצאים ליד תנור פחמים. החתול תמיד היה שם ראש על הזנב של הכלבה בזמן שסבתא שלי הייתה עושה עבודות בית. שני החברים חיו תמיד בשלום ואף  פעם לא רבו בגלל האוכל או בגלל דברים אחרים. באותם זמנים (בשנת 1955) היו לוכדים כלבי רחוב והורגים אותם. יום אחד, כשהלכתי לבית הספר, הכלבה יצאה מהחצר והלוכדים פצעו אותה, הכלבה רצה הביתה אך הם רדפו אחריה והרגו אותה בתוך החצר. כשחזרתי מבית הספר וגיליתי מה קרה, לא הפסקתי לבכות כמה ימים מרוב עצב וכאב על הכלבה האהובה עליי. כעבור זמן קצר החתול פשוט נעלם, לא יכול היה לשאת את הכאב והעצב על לכתה של חברתו. כך נגמרה הידידות המופלאה כל כך בין שני חברים נאמנים זה לזה.
 
 תשע"ה 2015

מילון

קורוסטן
עיר בצפון אוקראינה

ציטוטים

”אני אוהבת אותך יותר מכולם“

”יום הניצחון היה יום מיוחד, היו זיקוקים, אנשים ברחובות בכו וצהלו מאושר, מתקשים להאמין“

הקשר הרב דורי