מאגר סיפורי מורשת

בהגיעם לנמל חיפה הם קיבלו חצי לירה ישראלית והועברו לקיבוץ  גבעת השלושה. החיים בקיבוץ לא מצאו חן בעיניהם והם עברו לרמתיים וגרו בשכירות אצל מש' בינְדֵר באורווה שהוסבה לחדר, יחד עם זוג נוסף. הם עבדו בעבודות מזדמנות בפרדסים, בבניין ובמשק בית.

אח"כ הם קנו חלקת אדמה בשכונת הפועלים ובנו עליה צריף. אדולף קנה חמור כדי שיקל עליו להגיע לעבודה. אדולף עבד בפרדסים בסביבה ורכב על חמורו ובטי עבדה במכבסה ברמתיים.

בתאריך 14/02/1941 נולדה פולה (פולי), שנקראה כך לזכר סבתה פאני. בתאריך  31/07/1944 נולד יואל. בתאריך 04/12/1948 נולדה רינה, שלקראת לידתה בנו בֵית בְלוקים עם שני חדרים. את הצריף פירקו וקרשיו שימשו לבניית הגג. את החמור מכרו וקנו רצפות ורעפים. אדולף הלך לעבודה ברגל. לא רק שהפרנסה לא הייתה מצויה, גם מי שהיה יכול להרשות לעצמו לא היה מה לקנות והאנשים החלו לגדל בחצר ביתם תפו"א, עגבניות, פלפלים ושאר ירקות ולהחליף ביניהם את המוצרים.

המצב בארץ היה קשה, הייתה תקופת הצנע וקיבלו מצרכים בחלוקה, מוצרי מזון עבור תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה. אדולף עבד ברמות השבים בהכנת תערובת לתרנגולות ובטי כיבסה בבית לאנשים וגם תפרה וסרגה בגדים לילדים. הם היו חרוצים, חיו בצניעות וחסכו ליום סגריר. אדולף הקים לול לתרנגולות ודיר לעזים וגידל גם כלב לשמירה  וחתול שילכוד את העכברים.

בשכונה הייתה מכולת ובֵית-עַם צמוד לה, שם נפגשו הילדים בכל הגילאים למשחקים כמו דג מלוח, ארבע אבנים, מחניים, תופסת, קלאס, חבל, כדורגל וכו' וגם נערכו קומזיצים, הקדרים באים וא"ש לילה. ברמות השבים הסמוכה במרחק כחצי שעה הליכה הייתה בריכת שחיה בה נהגנו ללכת לשחות כל הקיץ. כאשר אנו הילדים היינו רבים, אז לעת ערב אבי אמר לנו "עכשיו צריך להשלים, לא הולכים לישון ברוגז ולא מתחילים יום חדש בברוגז " .

בשכונה הכל התנהל על מי מנוחות. החלבן עם חמורו היה מביא חלב בבוקר לפתח הבית. איש הקרח היה צועק בבואו שיבואו לקנות קרח לארגז הקירור. מידי פעם היה משחיז הסכינים מגיע לשכונה ומשחיז סכינים לכל דורש. וגם מתקן מכונות תפירה היה עובר בין הבתים. ובחורף הגיע גם מוכר הנפט בעגלה עם סוס והיה מצלצל בפעמון שיבואו לקנות.

רק בשנת 1956 הותקן חשמל בשכונה. בית הספר בכפר מל"ל היה במרחק של כמעט שעה הליכה וכל בני השכונה הלכו יחד, כאשר אלו שגרו רחוק יותר אספו את האחרים בדרך,  המורים היו מארחים אותנו בבתיהם אחה"צ.

בביה"ס נוסף על הלימודים עשו לנו הכל – חיסונים, בדיקות שמיעה וגם טיפולי שיניים. בבית הספר גם לקחו אותנו לטיולים כדי להכיר את הארץ, מטיולים של חצי יום בסביבה בכיתה א' ועד לטיול ליומיים לירושלים בכיתה ו', בכיתה ז' נסענו לטיול לגליל ליומיים והטיול הגדול בכיתה ח' שלושה ימים לאילת, כדי לעזור להורים לממן את הטיולים  לקחו אותנו לימי עבודה בשדה במשקים בסביבה. חולקנו לקבוצות וקטפנו תרד, אפונה, שעועית, תפוזים וקלמנטינות או תות שדה ותוך כדי אני חושבת, שזללנו כמעט חצי ממה שקטפנו. בכסף שהתאסף עזרו לילדים שגרו אז במעברות לשלם את חלקם בטיול ולא היה מי שלא יצא לטיול בגלל  מחסור בכסף.

בפסח נהג אבי לשיר לנו שירי חג כמו שזכר מילדותו. לקראת ל"ג בעומר היינו אוספים עצים למדורה. בערב החג היו הגדולים ביננו מכינים את המדורה הגדולה ליד בית העם. כל ילד היה מביא ביצה מקושטת שצבענו בצבעי גואש והיו בוחרים את הביצה הכי יפה. היינו מכינים קשת וחץ מענפי עצים והייתה תחרות קליעה. בשבועות היה בביה"ס טקס מרכזי בו השתתפו גם ילדי גן הילדים, הוכנו בימות עליהם הוצגו הביכורים  וכל ילד קנה כרטיס וזכה בסל ביכורים. על השואה שמענו רק כאשר תפשו את אייכמן בשנת 1960.

תמיד הייתי אסירת תודה על שהורי עלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולא חוו אותה על בשרם. סבתי אליס, שהייתה אישה מאוד חכמה ונערצת על בעלה וילדיה, הבינה את העומד להתרחש ודאגה שילדיה, אמא שלי בטי, אחותה אורסולה בת 16 ואחיה קורט בן 22, יעלו ארצה. רק בתה אווה נפלה בין הכיסאות ולא הייתה מסגרת שבה יכלה לעזוב את גרמניה. שכנה הציעה לאם לגדל את אווה ושההורים יעזבו ויצילו את עצמם ובתום המלחמה ישובו לקחתה, אולם היא סירבה באמרה שלא תוכל לחיות אם היא תינצל ובתה לא. 

הם נשלחו למחנה טרזינשטאט ונספו. 

החיים בארץ לבד לא היו קלים והדאגה לבני המשפחה שנותרו בגרמניה הייתה רבה, כמעט ולא קיבלו מהם ידיעות. היה קשר מועט דרך הצלב האדום  והם ניזונו מפירורי מידע שהגיעו מחו"ל על הנעשה שם. רק לאחר המלחמה הבינו את עוצמת השואה ואמא מצאה נחמה פורתא כאשר סיפרו לה שאמה, שהייתה מזכירה לפני המלחמה, עזרה להרבה יהודים בהכינה מסמכים מזויפים לאלה אשר רצו לנסות את מזלם ולברוח מהמחנות.

כעבור כ 40 שנה, כאשר אמרתי לאמי לבוא לראות סרט על השואה ביום השואה, היא אמרה שאינה מסוגלת לראות סרטים על התקופה ההיא כי היא פוחדת שאולי תראה את אמה או בן משפחה אחר מובלים לתאי הגזים וזאת למרות  שידעה שהסרטים אינם דוקומנטריים.  

תשע"ה 2015