מאגר סיפורי מורשת

זיכרונותיי מהלינה המשותפת

בילדותי ברמת דוד הייתה נהוגה לינה משותפת. לינה בה הילדים ישנו כולם באותו מבנה, לא בבתי ההורים.

הייתה לנו מטפלת בשם יונה, היא זו שהייתה מנקה את הבית, דואגת לנו לכביסה, שנישן בצהריים כל יום בין השעות 14:00-15:00. היינו חייבים להסתובב עם הראש לקיר כדי שלא נדבר אחת עם השנייה. כאשר היינו קמים משנת הצהריים או הבוקר, היינו חייבים לסדר את המיטה. ישנו חמישה ילדים בחדר, הבנים ישנו בחדר של בנים,  והבנות בחדר של בנות. שמות הילדות שהיו איתי בחדר: יונה, רבקל'ה, אסתרק'ה, לילי ואני חנהל'ה.

כל הבגדים שלבשנו נתפרו בקיבוץ. היה לנו ארון בגדים משותף שבו היו כל הבגדים של הילדים. היה ארון של הבגדים לבנים וארון של הבגדים לבנות. כל אחד יכול היה לבחור לו כל יום את הבגדים שהוא רוצה ללבוש. באותו בגד יכלו להשתמש כמה ילדים, כל ילד בוחר את הבגד ביום אחר.

בימי שישי היו לנו בגדים מיוחדים – חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים כהים עם כיסים וגומי שיתאים לכולם. כל שנה, בראש השנה היינו מקבלים בגדים חדשים: סנדלים, תחתונים, גופיות וגרביים. היו מקלחות משותפות, אחת משותפת לבנים ואחת משותפת לבנות.

אחר הצהריים היינו הולכים לבית ההורים משעה ארבע עד השעה שבע, ואז חוזרים לבית הילדים לאכול ארוחת ערב כל הילדים ביחד ונשארים לישון. בית הספר היה ליד הבית ילדים, כל יום למדנו משעה 8:00 עד שעה 13:00, לכל כיתה היה מדריך, ופעמיים בשבוע הייתה פעולה בנוער העובד והלומד. היה חדר אוכל מיוחד לילדים. כל יום אחרי ארוחת הצהריים היינו הולכים לעבוד בגן ירק של חברת הילדים. בלילה היינו מתפלחים לגן ואוכלים להם אוכל מהמקרר בעיקר לחם עם שוקולד.

בשנת 1979 הלינה המשפחתית התחילה כאשר מספר גדול של הורים צעירים לחצה על מערכת החינוך להעביר את הילדים לישון בבית ההורים. היו הרבה דיונים בנושא ולבסוף הוחלט באסיפת הקיבוץ לקבל את בקשת ההורים ולהביא את הנושא להצבעה חשאית. ברוב קולות גדול סוכם לעבור ללינה משפחתית, וניבנו חדרי ילדים חדשים לכל הבתים שיש בהם ילדים.

אני הייתי כבר אמא לארבעה ילדים כך שרוב ילדי חוו את הלינה המשותפת וגם את הלינה המשפחתית.

הזוית האישית

סבתא חנה ועומר: למרות החששות, נהנינו להיות ביחד.