מאגר סיפורי מורשת

שאול בן תורה מספר לתמר קסטלנובו:

"על קורות הלילה הזה נודע לנו מתוך קריאה בספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" בוא הוא כתב מזכרונותיו במחנה פוסולי.

"חששות כבדים התעוררו כאשר קבוצת אס.אס. הגיעה למחנה. עם זאת, ההודעה לנסיעה ביום המחרת ליד לא ידוע הפתיע את יושבי המחנה בפתאומיותה.

ההנחיות היו מרושעות במיוחד. כולם חייבים להתייצב למסדר היציאה. כולם, גם זקנים וילדים. על כל אחד שלא יתייצב עשרה יהודים יצאו להורג. על אף אבסורד שבמצב, שגרת הנערים במחנה נשמרה גם באותו הערב. התורנים יצאו לעבודה במטבח ובעבודות הניקיון, הילדים הלכו לבית ספר הקטן במחנה לשיעורי הערב ואלה שלא ניתנו להם שיעורי בית.

איש מן השומרים לא פקד את הצריפים בלילה הזה. אולי לא היה להם אומץ לראות מה עושים אנשים היודעים שהם הולכים אל המוות. כל אחד מיצורי המחנה נהג על פי אופיו. היו שהשתכרו, היו שחיפשו ניחומים בזרועות אהוביהם, אימהות כיבסו את הבגדים והחיתולים של הילדים והכינו צידה לדרך.

באחד הצריפים בני אחת המשפחות הגדולות במחנה, ילדי טריפולי, הכינו את עצמם ליום מותם. הנשים סיימו בזריזות את עבודות הבית, פיזרו שערותיהם, חלצו נעליהם, הדליקו נרות, ישבו על הרצפה, וקוננו כל הלילה כמנהג האבלים…"

אני מניח כי באותו הלילה אמא שלנו הכינה את שתי הגלויות האחרונות שהגיעו אלינו. כתב היד הברור מעיד על כך שהם נכתבו מבעוד מועד, במחנה ולא בתנאי הדוחק של הנסיעה בקרונות המשא הצפופים. הכתוב בהם היה קצר. כל מילה נשקלה כדי להפיח בנו עד הרגע האחרון אמונה ותקווה.

הגלויה הראשונה נשלחה ביום היציאה מהמחנה, ביום 22.2.1944 מאחד הכפרים שבסביבה, קסטנזו. ייתכן כי אחד מעובדי המחנה או משומריו הבטיח לה שישלח אותה אל כתובתה. אמא כתבה:

"יקרים לי מאוד .

אני שולחת לכם גלויה זאת כדי לשלוח לכם את ברכותי, את אהבתי ואת כל נשיקותי. אל תכתבו לי ביינתים. הן בגופי הן בנפשי. אתם יכולים להיות רגועים לגבי תמיד. היו חזקים ותאמינו כי האל ברוך הוא ישמור עלינו תמיד. כשרק אוכל, אכתוב לכם שוב, אבל גם אם יעבור זמן רב אל תדאגו.

 תמיד שלכם, נינה."

בגלויה השנייה, האחרונה שקיבלנו ממנה, היו רק שורות בודדות. היא נזרקה מן הרכבת ברגע האחרון לפני עזיבתה את אדמת איטליה. כמען השולחן היא רשמה את בולצנו-bolzano, עיר שוכנת בין גבול האוסטרי גרמני, כדי לרמוז לנו לאן היא מוסעת. הכתוב בה היו דבריה האחרונים. חותמת הדואר מצביעה על כך שנשלחה בתאריך 24.2.1944. ימים רבים היתה לנו איזו שהיא תקווה קלושה, שאמא נמצאת אי שם בצפון ועוד נזכה לראות אותה.

הזוית האישית

"פְּרִימוֹ לוי (Primo Levi;‏ 31 ביולי 1919, טורינו, פיימונטה, איטליה – 11 באפריל 1987, שם) היה סופר וכימאי איטלקי יהודי ניצול השואה. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו של הזמן שעבר עליו במחנה העבודה אושוויץ מונוביץ. ספרו "הזהו אדם", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20".

הזהו אדם?

"הזהו אדם (באיטלקית: Se questo è un uomo) הוא ספר תעודי מאת הסופר האיטלקי-יהודי פרימו לוי אודות החוויות האישיות על מאסרו ועבודתו בכפייה במחנהאושוויץ מונוביץ בתקופת השואה. הספר יצא לאור באיטלקית בנובמבר 1947, ובעברית יצא לאור רק ב-1988, לאחר מותו של לוי". (ויקיפדיה)