מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי הילה הפנר ואני השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבא שלי אלי הפנר. סבא סיפר לי  על המורשת המשפחתית ועל ילדותו בליטא וחייו בישראל.

סבא מספר:

משפחתו של סבא

"נולדתי ב- 10 בינואר 1927, בילדותי גרתי בליטא בעיר קלם. לאבי קראו שמואל צבי הלוי, ולאמי קראו דבורה פרידה. הייתה לי אחות ושמה שרה, שנפטרה בארץ ממחלת סרטן, ואח ושמו יצחק.

כשרצינו לעלות לארץ ישראל אחי למד אז בישיבה [מקום בו לומדו תלמידי חכמים] והוא היה תלמיד מאוד טוב וחכם, אז כשרצינו לעלות לארץ ראש הישיבה הרב בלוך, אמר לאבי שאסור להוציא את אחי מהלימודים "כי הוא נועד לגדולות", לכן הוא נשאר בליטא ולא עלה איתנו. אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה והוא הושמד יחד עם שאר יהדות אירופה.

למדתי בבית הספר שארית ישראל, ולאחר מכן למדתי בישיבה, בבני ברק וחיפה. בילדותי הייתי משחק ברחוב עם חברי, כל אחד היה מביא זוג גרביים והיינו עושים מזה כדוררגל. אהבתי גם לשחק בשוטרים וגנבים, מחבואים, ותעלולים שעשיתי עם חברי.

קצת על העלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1936, הייתי בן 9. אני ומשפחתי עלינו לארץ מליטא, לקחנו אוטובוס, ונסענו 40 ק"מ לעיירה ושמה שבאל. משם נסענו לורשה בפולניה, שם המשפחה של אבי גרה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את המשפחה של אבא שלי, לאחר מכן הגענו לארץ ישראל.

הפעולה שסבא שלי בחר לספר עליה

פעולת פיצוץ אווירונים של הבריטים בלוד, ביום ג' 26/2/1946. באותה תקופה הייתי במחתרת של האצ"ל, ביצענו הרבה משימות, וזו הייתה אחת הפעולות הגדולות שביצענו.

האווירונים של הבריטים שכנו בעיקר בשלושה שדות תעופה: אחד בכפר סרקין, אחד בלוד, ואחד בקסטינה. אני יצאתי למשימה לפוצץ את האווירונים בשדה התעופה שבלוד. התכנון היה שבשש וחצי בערב יוצאים ובשמונה וחצי מגיעים לשדה התעופה, אבל לא לקחו בחשבון את תנאי מזג האוויר הגשום. בשש וחצי בערב יצאנו לדרך שיירה של 33 לוחמים, עם המון נשק וחומרי נפץ. היה חושך מוחלט, כדי לא להאבד היינו צריכים לגעת אחד בשני, הלכנו בבוץ בגשם שוטף וביינתיים מתקרב שמונה וחצי ואנחנו רק בחצי הדרך. המשכנו ללכת עד שהגענו לשלולית ענקית שאליה היינו צריכים להיכנס, המים הגיעו לנו עד הצוואר. הצלחנו לעבור את מים והגענו לשטח פתוח שנמשך 2 ק"מ, שמחנו.

המשכנו ללכת ופתאום הפרוז'קטורים של שדה התעופה, הגיעו עד אלינו והאירו את הכל כאילו זה אור יום. היינו צריכים, כל 40 צעדים כשהפרוג'קטורים הגיעו אלינו, לשכב על הארץ בתוך הבוץ עד שהפרוג'קטורים יעברו. קמנו והלכנו עוד 40 צעדים, ועוד פעם נשכבנו בתוך הבוץ, ככה הלכנו שעה. וכבר עבר לנו הזמן בשמונה וחצי היינו צריכים לפוצץ בלוד וכבר כמעט הגיע עשר, אבל אז בחור שלנו בשם שימחה רוזר טיפס על עמוד חשמל מחוץ לשדה התעופה, שסיפק חשמל לשדה וניתק את החשמל. שמחנו כי היה חושך והפרוג'קטורים לא האירו.

איך שאנחנו מתקרבים כבר חצי שעה לפני שדה התעופה, הרמקולים זעקו בשפה האנגלית בקול מונטוני וממש עד היום נהיה לי קר: "be ready be prepared the bastards are coming" כלומר: "היה מוכן היה זהיר הממזרים באים". המשכנו ללכת והגענו לגדר של שדה התעופה מותשים, אחרי שהלכנו בתוך מים ובוץ 4 שעות. נשכבנו לאורך הגדר ונכנסנו פנימה, פתאום ראינו בצד 8 מטוסים, לי היה על הגב 4 קילו חומר נפץ, שני בקבוקי תבערה, ושני רימוני מילס. עלינו על המטוסים, והדלקנו את הפתילים של חומר הנפץ, ירדנו מהמטוס ופתאום ראינו בצד 10 אווירונים קטנים, זרקנו עליהם את בקבוקי התבערה. יצאה להבה ענקית עד לב השמיים, ניצוצות ופצוצים. יצאנו משדה התעופה ופשוט עמדנו שם ובהינו בלהבה שבחיים אף אחד לא ראה. התחלנו להתרחק מהאיזור של שדה התעופה וראינו שבריטי התחיל לרדוף אחרינו, למזלנו הוא שקע בבוץ ולא יכל להמשיך.

חזרנו לפתח תקווה ונגמרה המשימה, באותה תקופה הייתי צריך ללכת כל יום לתחנת המשטרה של הבריטים ולחתום ביומן שהגעתי לתחנה, מכיוון שהבריטים ידעו על האצ"ל ורצו לוודא שלא נעשה פעולות. לכן באותו יום אחרי הפעולה הלכתי לתחנת המשטרה וחתמתי ביומן, הם לא תיארו לעצמם שאני חוזר מפעולה, מאוחר יותר באותו ערב דיברו על הפעולה ברדיו.

ראה נספח – כתבה בעיתון דבר למחרת ליל ההתקפה על שדות התעופה

סבא שלי על גג אחד הצריפים במחנה בעתלית

הזוית האישית

הילה: ההשתתפות בתכנית לוותה בהנאה, התרגשות, לימוד, העלאת זיכרונות, וכיף.