מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לאה. הורי בחרו את שמי, אני קרויה על שם סבתי ז"ל. נולדתי בסוריה בעיר דמשק, בשכונה יהודית.

הבית היה בעל שתי קומות והיה עשוי מטיח, הקומה הראשונה הייתה לאורחים ובקומה השנייה היינו ישנים.

בבית לא היו מים זורמים נאלצנו ללכת לרחוב להביא מים לשתייה. בכדי להתרחץ היינו מביאים מים מהבאר ומתרחצים בדלים (גיגיות). היינו מכבסים את בגדינו בגזית.

השכונה הייתה שכונה יהודית והאווירה הייתה לעתים מאיימת בגלל השכנים הערבים. בהמשך הרחוב היה בית כנסת, הבית כנסת קטן ולא מפואר אך צנוע ומרשים.

לאבי קראו ניסים ולאמי שפרה ולאחיי שלמה, גני, אולגה, משה, יוסי, יהושע, אברהם ודוד. אבא שלי עבד בבית חרושת לצבעים ואמי לא עבדה, נשארה בבית לטפל באחיי.

הוריי חינכו אותנו להיות מסודרים וממושמעים, הם היו נראים טוב ונחמדים.

אבי התלבש צנוע. הוא לבש מכנסיים ארוכות, חולצה מכופתרת וכובע .

בשבתות נהגנו לאכול עוף, קובה, אורז, תפוחי אדמה ומרק שאימא הייתה מכינה במיוחד לשבת.

כל היהודים היו נפגשים בבית כנסת בימי שישי, והגברים היו מתפללים.

היינו קונים את מזוננו בחנות קטנה מתחת לבית או בשוק, היינו קונים: חלב, אוכל להכין לשבת, לחם, ביצים וכל אשר היינו צריכים.

היו לי חברים רק מהבית ספר, הם גרו בשכונה היהודית שבו אני גרתי. היינו משחקים: חמש אבנים, קלפים, קלאס, חבל ותפירה. בשעות הפנאי היינו משחקים ועזרנו להורנו לסדר את הבית, לטפל באחים ובשעה ארבע היינו יוצאים לרחוב משחקים ומשתעשעים.

למדתי בבית ספר "אליאנס", למדנו ערבית, עברית, דקדוק, אנגלית מעט מאוד, חשבון, תנ"ך, גיאוגרפיה ועוד…

המורה הייתה נכנסת לכיתה, כולם היו עומדים דום ונותנים לה הרבה כבוד, הייתה משמעת מאוד חזקה, אם היינו מפריעים למורים הם היו קוראים להורים לשיחה ומצליפים ברגלינו. התלבשות האחידה לבנות הייתה "חלוק" שחור וצווארון לבן ולבנים טרנינג צבעוני.

היו טיולים מביה"ס למעט זמן ולעתים רחוקות, ומסיבות לא היו כלל. המקצועות שאהבתי הם: חשבון, תנ"ך ,ערבית וגיאוגרפיה.

והמקצועות שלא אהבתי הם: אנגלית והבעה בכתב.

היינו לוקחים מפית קטנה ושקית עם אוכל וישבנו בכיתה לאכול מפני שלא היה חדר אוכל בביה"ס.

כשהייתי קטנה לא הייתה לי בעיה לאכול כמעט הכול וגם לא היה מבחר של מאכלים. מדי פעם היינו מקבלים סוכרייה על מעשה טוב שעשינו.

כשעלינו ארצה לארץ ישראל לא היו תנועות נוער.

 היינו מאזינים למוסיקה ערבית ספרותית, קלאסית ופופ ורקדנו ריקודי עם.

סגנונות המוזיקליים שהיו מקובלים אז היא הערבית, הזמרים היו: פריד אל אתרש, אבידל וואד ואסמאן .

נהגתי לרקוד עם חברותיי בבית ספר.

האמצעי בידור שהיו נהוגים אז הם: בית קולנוע והצגות.

היינו יוצרים תקשורת בכך שהיינו נפגשים בבית ספר וקובעים מתי להיפגש, או שדופקים בדלת של אותו הילד/ה וקובעים איתם פגישה.

לא יצאתי הרבה לבלות עם חבריי וחברותיי, הייתי נשארת בביתי לטפל באחיי, כאשר כן יצאתי היינו הולכים אל המשפחה, היינו שומעים מוזיקה והיינו הולכים למועדון, היינו שומעים מוסיקה ערבית, עברית וכל שפה שונה אחרת.

אנשים היו נוהגים ללכת לבלות במסיבות ולפעמים היינו נוהגים ללכת לדיסקו, כך בילינו בשנות ה-20.

הקשר נרקם בין האישה לגבר בעבר בכך שהגברים היו מזמינים אותנו לסרט, ריקודים וכדומה…

אופי היחסים בין ההורים לילדים היה נהדר, התנהגו אלינו בצורה יפה, מנומסת ואנחנו היינו מכבדים אותם ומסכימים לכל בקשתיהם.

בעבר היו נוהגים לחזר בכך שהיו מביאים לנשים שוקולדים ופרחים, היחסים היו סודיים בדרך כלל, לא סיפרנו להורינו על כך והכי רחוק שהגיעו זה נשיקות.

כמשפחה היינו אוכלים, מטיילים, משחקים, מדברים ועוד..

את בן זוגי בנימין הכרתי בחתונה בארץ, אני הייתי בת 19 והוא היה בן 23, נולדו לנו 4 בנים, מאז ועד היום יש לי 15 נכדים, יש לי 6 נינים אשר הם תינוקות אשר גרים אצל נכדיי.

עליתי לארץ בשנת 1950, עזבנו את סוריה מכיוון שלא היו לנו חיים טובים שם, ברחנו באוניות, ישבנו בבית סוהר חודשיים ולאחר מכן באנו ארצה למדינת ישראל .

הגענו לשער העלייה שזה מקום שמקבלים את פני העולים.

למדתי בהתחלה קצת בשיעורים פרטיים אבל לאחר זמן מה הפסקתי ללמוד והשפה הייתה מדוברת וכך למדתי אותה.

כשעלינו לארץ מאוד שמחנו שהגענו, שניצלנו, היינו מאושרים, גרנו בבית עם חדר אחד לכולנו היינו 11 איש בבית אחד ופרסנו שמיכות על הרצפה כך שיהיה מקום לכולם לישון.

היה קשה היה חוסר בעבודות והיה קשה להתפרנס ולהיקלט בארץ.

אני זוכרת שהגענו ארצה היינו הרבה ילדים אמי חלתה ואנחנו היינו עולים חדשים אז היה זכות לעולה חדש לעשות ניתוח ללא כסף, אמי עברה ניתוח ולא התעוררה ממנו, לנו הילדים זה היה מאוד קשה, וזכור לי שלפני הניתוח היא כתבה לנו מכתב  ובו היה כתוב שאנו הילדים נסתדר ונשמור על עצמנו ושנשמור על אחינו הקטן דויד, זה היה הסיפור הקשה בחיינו מכיוון שאמנו לא חינכה אותנו וגדלנו ללא אימא, ללא כסף ,ללא עבודה וללא אושר.

חפץ שחשוב לי הוא עגילים, העגילים הובאו מסוריה, לאחר שאמי נפטרה קיבלתי את זוג עגיליה האהובים קיבלה מסבתה.

עגילים ארוכים מעט, מעוטרים בשני אבני יהלום אחד קטן ואחד גדול, ישנן 3 לולאות קטנות בתוכן יהלומים קטנטנים, הלולאות מזהב, סבתי העניקה אותם לאמי לאחר שנפטרה ואמי העניקה אותם לי .