מאגר סיפורי מורשת

שמי טוביה. את ויוי אשתי פגשתי למזלי הודות להיותה מאחרת ומפוזרת קבועה. בנסיעה בבוקר מוקדם באוטובוס הפנימי המוביל ממעונות האלף בגבעת רם (האוניברסיטה העברית בירושלים) לכניסה, שם שימשתי כקצין בטחון, התיישבה הבחורה המתולתלת מאחורי ולמשמע חדשות שמונה, השמיעה קול מופתע ובדקה אתי שאכן איחרה לעבודתה באגף המיסים שהיה באחד מבניני הממשלה הקרובים לאוניברסיטה. כשנפגשנו למחרת, גם כאן באופן מקרי בכניסה לבניין "קפלן" למדעי החברה, כבר היה ברור שהמתולתלת ואני לא ניפרד, למרות שקיבלה אזהרות ממספר חברות במעונות שאני "בלתי יציב" ומחפש רק סטוצים.

המפגש שקרה בקיץ של שנת 1972, בו סיימתי כבר את לימודי הכלכלה והפסיכולוגיה לתואר ראשון הביא אותנו לחופה תוך שלושה חודשים, בתחילת ינואר בשנת 1973 ובננו הבכור שחר (המוזכר בסיפור השני שלי) נולד כבר בספטמבר 1973, מה שמוכיח שלא הייתה לנו שום התלבטות.

למה קראתי לסיפור כיסא נוח או בצרפתית chaise  longue? ויוי באה ממשפחת מטלון/אדס שהם ספרדים משני הצדדים. מטלון מראשוני יפו שירדו בתקופת התורכים למצרים וחזרו אחרי הכיבוש הבריטי, ואדס עלו ממצרים לתל אביב/בת ים בסמוך למלחמת השחרור, כך שהשפה והמנטליות הצרפתית והאנגלית זרמו בעורקיהם. אני בן להורים פולנים עם ייחוס (האבא מוורשה) שנצלו בשואה בזכות בריחתם לסיביר ועלו לארץ בסילבסטר שנת 1948 (תמיד הזכירו את האורות של חיפה) ולחמו את מלחמת ההישרדות כולל גידול שלי ושל אחותי כל החיים. כנראה שבתת מודע חיפשתי את האישה הכי רחוקה מה"פולניות" שגדלתי על פי כלליה: לאכול מה שבריא (כי מה שטעים לא בריא), לסיים הכל מהצלחת, ללמוד מקצוע טכני (תעודת ביטוח להישאר בחיים כשהנאצים באים), להיות עסוק כל הזמן (שהראש יעבוד) וכל הזמן ללמוד (יום שלא למדת בו משהו הוא יום אבוד), לא לשבת בבית קפה (כי יש קפה בבית) ולא להתקלח אחרי הים (כי המלח מחזק את העצמות), צריך לעבוד קשה כדי להצליח (וכדי לישון טוב) והמקום הטוב ביותר הוא בבית (אשרי יושבי ביתך), המורה תמיד צודק וכו'. וכאן פגשתי משפחה ענפה עם דודים ודודות שהמסרים שלה היו כמעט הפוכים: חשוב פחות מה אוכלים חשוב יותר המורל, החיבוק הרגש! לא צריך להתאמץ אלא לעשות את הדברים בקצב שלך. כבוד צריך לתת לדודות ולדודים שהיו מגיעים כל שבת להורים של ויוי והמורים לא תמיד צודקים ובעיקר בילוי של הילדים ההורים והדודות בבית קפה הוא האחדות והמוקד של המשפחה.

כסא הנוח המדובר

ומה כאן הסיפור?

החותנת, האימא של ויוי הייתה שולחת אותי אחרי ארוחת שבת לנוח במרפסת על כיסא הנוח, להלן chaise longue  או בקיצור c.l , ושם גיליתי להפתעתי שמותר לנוח ולהסתלבט ולא קורה שום דבר ואפילו אתה נהנה. אחרית דבר לחלק הזה: בבוקר יום החתונה בתאריך 2.1.1973, כשהלחץ בבית הורי גאה, לקחתי את חליפת א.ב.ג שקנו לי ברחוב אלנבי בתל אביב ונסעתי עם סיטרואן ה-דה שבו (שהייתה מורכבת משני דה–שבו מעודפי צה"ל והסיפורים עליה הוא נושא לפרק נפרד) לרחוב ארלוזורוב 76 בבת ים שם נתנה לי לאוני ז"ל (אימא של ויוי) כוס תה וציוותה עלי לעלות ל-c.l. עד הערב בו חגגנו את החתונה באולם קטן בדיזינגוף ואפילו הצלחתי לשבור את הכוס בבעיטה אחת. והשאר היסטוריה.

בעצם, כאן מתחיל עוד סיפור. ואולי המשך של אותו סיפור.

שחר טרם יום כיפורים של טוביה

האזעקה שנשמעה ברחבי רעננה בשעה שתיים בשבת, ביום כיפור 1973 תפסה אותי במנוחה בדירה החדשה שרק ערב קודם, ליל ששי, נכנסנו אליה עם התינוק הראשון, הנכד הבכור למשפחות שפירא ומטלון שנולד בבי"ח הקריה עם שחר (מכאן שמו) שלושה שבועות קודם לכן בתאריך 18 לספטמבר 1973 , כ"א אלול תשל"ג.

מכיוון שהייתי שייך לפלוגת חרמ"ש מיל' בגדוד 74 של חטיבת השריון "ברק"- חטיבת הרמה, מיהרתי לפתוח את הרדיו (רדיו טרנזיסטור,שלא ישמעו השכנים) כדי לשמוע את הסיסמא והתאכזבתי. רק בסביבות השעה ארבע אחה"צ קראו לנו להתייצבות בבי"ח מאיר, משם עלינו באוטובוס בלילה למחנה "ירדן" להצטיידות בזחל"מים. התינוק "שחר" נולד במשקל נוצה, וויוי אשתי עמלה קשות גם כך כדי שיסכים לקחת כמה מציצות או לשאוב את החלב מהשד. עם הישמע האזעקה גם הניסיונות הנואשים להאכילו לא צלחו ורק המשלחת של סבתא ליאוני והדודות ג'ודית ואיבון, שהגיעו מתל אביב ואספו את האימא והתינוק חזרה לבת ים, הצילו את המצב ועזרו לעבור את תקופת מלחמת יום כיפור בשלום, בבחינת מלחמה ושלום. אשר לי, בסיום מלחמת ההתשה ברמה זכיתי לקבל תינוק בריא חזק וערני שהיה חולייה פותחת בשרשרת השבט לבית שפירא מטלון. כל זאת במהלך מלחמת ההתשה בסוריה שאת רובה ביליתי עם הפלוגה ב"מזרעת בית ג'אן" למרגלות החרמון בצד הסורי, כשאני מתגעגע לבן שלא הספקתי להיות אתו בחודשים הראשונים לאחר היוולדו.

שחר גדל להיות הבן הבכור האולטימטיבי, התמחה באורתופדיה במקביל לשרות כרופא החל מיחידת "אגוז", דרך השייטת, יחידת החילוץ 669, רופא חילי של חיל הים וכעת נכנס לתפקיד רופא חילי של חיל האוויר. אולי הרקע אותו סיפרתי בפתיח תרם לכיוון שבו התפתח מקצועית ומנהיגותית. באותם ימים סוערים של המלחמה והמלחמה שאחרי המלחמה לא חזיתי שהיום, אחרי ארבעים וחמש שנה, אזכה למשפחה רחבה, תומכת ובעיקר אוהבת.

משפחת שפירא

שחר, יליד 1973, רופא צבאי בכיר עליו יסופר יותר בהמשך. שחר נשוי, לו שלושה ילדים מקסימים וגר בהוד השרון. בשנת 1976 נולדה בתי גילי. גילי עו"ד, עבדה כמה שנים טובות בניו יורק במשלחת הרכש ובמקביל הוציאה רישיון עו"ד אמריקאי אבל הגעגועים למשפחה ניצחו. חזרה לארץ, ילדה תינוקת מקסימה בשם דניאל ועובדת במשרד עו"ד שרגא (התנועה לאיכות השלטון). בשנת 1980 נולדה בתי אורית. למדה לתואר שני בפיזיותרפיה באוניברסיטת ת"א, עובדת בבי"ח לוינשטיין, נשואה עם שני בנים כשהאחרון נולד זה עתה ומזכיר במשקלו ובכישורי המציצה את דודו שחר ולכן אנחנו אופטימיים לגבי התפתחותו בעתיד. שי הצעיר בחבורה נולד בשנת 1987, וזכה לעטיפה ולטיפות מהאחיות והאח הבכור הוא כעת בהתמחות כפסיכולוג קליני ומקבל קליינטים במחירים מסובסדים בקליניקה של האוניברסיטה הבין תחומית בהרצליה אחרי שסיים תואר שני.

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 2: התפוח לא נופל רחוק מהצנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

טוביה שפירא תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן

איור של אריה טופור