מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל לוי בת למשפחת דהאן. נולדתי בחודש טבת בשנת התשי"ג, ינואר 1953 (למניינם). נולדתי בבית, בעיירה דמנאט שבמרוקו. למשפחה בת 9 נפשות. יש לי 5 אחים ו-3 אחיות. אני שלישית מהסוף. אבי זצ"ל היה רב העיירה. הוא היה מוהל, שוחט ועוד. הוא גם היה מנהל בית ספר "אוצר התורה". אמי ז"ל הייתה עקרת בית.

בשנת 1960, הייתי בת שבע ומהכיתה שלי עלו תלמידים לארץ ישראל, כל שבוע עלתה משפחה אחרת ועוד חברה מהכיתה עלתה לארץ. מאוד שאפתי לעלות גם כן. בהפסקות הייתי מדמיינת לעצמי שאני ציפור או פרפר והכול זה כדי להגיע לארץ. אבל היו לי חששות רבים. איזו תלמידה אהיה, אם יהיו לי חברות, כל הזמן דמיינתי את ארץ ישראל כארץ יפה פורחת מודרנית.

השהייה הארוכה במחנה העולים בצרפת "קאן דארנס"

העלייה לארץ הייתה בשני שלבים. ממרוקו לצרפת עלינו על אונייה טורקית שקראו לה "איסטמבול", זה היה סיוט מתמשך של יומיים, שכל המשפחה סבלה ממחלת ים. לפני העלייה לאוניה אמא ז"ל הכינה מטעמים לכבוד שבת כדי שנאכל באוניה, גם מכיוון שלא יכולנו לאכול במסעדה של האונייה כי לא היה אוכל כשר. זה היה בעונת החורף והים היה מאוד סוער. עלינו לאונייה ביום שישי והגענו לנמל בצרפת בעיר מרסיי, והגענו ביום ראשון מוקדם בבוקר. נישארנו במחנה עולים בצרפת כחודש בעיר מרסיי. שם היה קר מאוד ולראשונה ראיתי שלג. כמובן שיחקנו בשלג ואז חלינו בשפעת בגלל שלא ידענו איך מתנהגים בשלג. אותנו הילדים, הכניסו לאולפן ללמוד עברית במחנה העולים. לאחר חודש וחצי הגיע תורנו לעלות לארץ, ושוב עלינו לאונייה למשך שבוע. באונייה הזו הרגשנו יותר טוב כי הים היה יותר שקט, אבל המסע נמשך שבוע וזה היה קשה. לא אשכח לעולם את ההתרגשות שאחזה בכולנו כשראינו בעלות השחר את האורות של נמל חיפה. היינו עייפים אך מרוצים.

ימים ראשונים בארץ ישראל

סוף שנת 1964 עשינו עליה והגענו לארץ ישראל היפה והפורחת. הגענו בשעה מאוחרת בסביבות השעה 23:00 לנמל חיפה.

הדרך לאשדוד הייתה מאוד ארוכה וריתקה אותי ואת אחי שישב בצד השני של הרכב. נהננו מאוד מהדרך.  הגענו לשכונה חדשה וחשוכה שהייתה עדיין בבנייה. אנחנו משפחה גדולה, היינו 9 נפשות והכניסו אותנו לדירה של 48 מ"ר. ללא חלונות וללא דלתות. לא נשכח שזה היה בחודש ינואר הקר. אחרי זמן קצר באו מהסוכנות והכניסו לדירה שמיכות כמו של אסירים ומיטות וסידרו אותם בטורים כמו בבית חולים, מכיוון שלא היה מקום. אנחנו עמדנו המומים אבל אני הייתי שמחה כי לנו הילדים לא היה משנה כל כך, העיקר יש לנו היכן לישון, אבל ההורים שלי היו ממש המומים מהמצב. לפתע הגיעה אלינו שכנה עם עוגיות ותה והרגיעה אותנו. באותו לילה כמעט לא ישנו.

בימים הראשונים שלנו בארץ היה לנו כיף. כל בוקר יצאנו, כל הילדים, לשחק בדיונות החול שהיו מסביב לבית. הדודה מחיפה הגיעה והביאה לנו מטעמים והרגיעה אותנו. דיברה אל ליבנו ואמרה המצב הזה הוא זמני. אבל הקשיים היו כשראיתי את הוריי מתמודדים עם קשיים בעבודה, בפרנסה, והתאקלמות בארץ.

ימים ראשונים בבית הספר "מוריה"

אחרי יומיים ההורים שלי רשמו אותנו לבית הספר הסמוך, ובכיתה אהבתי במיוחד את שיעורי החשבון. בבית הספר זכיתי במורה שהבינה את הקשיים שלי בשפה, מבחינה חברתית. המורה צירפה אליי חברות שגם הן היו עולות חדשות שהיו גם שכנות. אני מודה לה על כך שהתחשבה בי והבינה לליבי, זה כמובן נתן לי הרגשה טובה וללכת לבית הספר בשמחה.

התאקלמות שלי ושל הוריי בארץ

ואז אבא זצ"ל יצא לחפש עבודה.ו אכן לאחר כמה חודשים אבא מצא עבודה שהתאימה לכישורים שלו. והסוכנות החליפה לדירה יותר גדולה.

למרות כל הקשיים שהיו לי ולהוריי, אנחנו אוהבים את הארץ כי "ארץ ישראל נקנית בייסורין", כך אמרו חז"ל וכל דבר שאדם מרגיש בו ייסורין וקשיים, עובד וטורח עליו, האדם נקשר אליו ואוהב אותו.

הזוית האישית

אשלי: אני אהבתי לשמוע את הסיפורים מכמה סיבות כי זה כיף מעניין מלמד ומאוד