מאגר סיפורי מורשת

בתאריך 26.1.1940 נולדתי בבוקרשט בירת רומניה, כבן שני להורי יצחק ופרידה רוט, פג במשקל נמוך מ- 2 ק"ג. בזמנו מאחר ולא היה קיים מכשיר הפלא הנקרא "אינקובטור" נאלצו לחמם את גופי ע"י בקבוקים עם מים חמים המונחים לצידי הגוף. כך ניצלו חיי, דבר נדיר בתנאי החורף הקשים של בוקרשט וכן החוסר המוחלט באמצעים בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 לצורך העניין נחזור שני דורות אחורה, זאת אומרת סבי וסבתותי. הסבתא (רחל) מצד אבי, שלא זכיתי להכירה, גרה בצפון רומניה, הוגלתה ע"י הגרמנים ונספתה במהלך המלחמה. עד היום לא ידוע מקום קבורתה.

הורי אמי (אסתר ואליעזר) גרו גם כן בצפון המדינה, אבל בדרכים לא דרכים הצליחו להגיע לבוקרשט במהלך המלחמה, כך ניצלו חייהם ואף זכו לעלות לארץ בסוף שנת 1949.

 

 

יחסית לגורל יהודי אירופה שפר גורלנו, למרות שאח אבי (אליהו) וכן האחים של אמי, (יענקל'ה ונוסי) אשר הוגלו והיו במחנות ריכוז שרדו והצליחו  לחזור לביתם. לצער כולנו אח אבי ודודי יענקל'ה איבדו את נשותיהם וכן 3 ילדים. יתר דודי ואבי עבדו עבודות כפייה באזור בוקרשט. ככול הידוע לי מתוך סיפורי הורי, במידה והמלחמה לא הייתה נגמרת כפי שנגמרה, גם אנחנו היינו ברשימת ההגליה.

 

 

הראשון מבני המשפחה שעלה ארצה היה דודי יענקל'ה, אשר גורש ע"י הבריטים למחנה מעצר בקפריסין (שם התחתן עם דודתי חיצ'וק) ולאחר מעצר של שנה עלו ארצה. בנה (אברהם) של דודתי חיצ'וק מהנישואין הראשונים שלה נשאר אצל הורי ברומניה, עד אשר קיבל ויזה לעליה והצטרף לדודתי ודודי יענקל'ה, אשר גרו בתל חנן ליד חיפה. גם סבתי וסבי עלו מספר חדשים לפנינו בדצמבר 1949.

לאחר מאמצים רבים מול השלטון הרומני קבלנו הורי, אחי ואני את תעודת המסע לישראל, ובתאריך 28.2.1950 הגענו דרך הים לנמל חיפה. לאחר מספר שנים הצליחו יתר בני המשפחה לעלות ארצה, הראשון מהם היה אח אמי ארנו ורעייתו רוזי, אשר השתקעו בבאר שבע. אחריהם עלה אח אמי בשם בילה שעלה בגפו. שנתיים אחריו עלתה אחות אמי הלן ובעלה איגנץ בניהם טיבי וסנדו, וכן אח אבי אליהו עם אשתו יוזפין בנם שמעון ובתם רחל. אחרי תקופה קצרה עלתה אחותה הצעירה של אמי מולבין עם בעלה דוּדי, בתם יהודית ובעלה הנריק. אחרון עלה הצעיר באחים של אמי אנדרה ורעייתו רוזי.

כל בני המשפחה וצאצאיהם ללא יוצא מן הכלל התאכסנו בבית הורי, כאשר עלו ארצה מספר חודשים עד אשר התארגנו עם מגורים ומקומות עבודה, כל אחד לפי מקצועו.

אחי יהודה התחתן בתאריך 30.12.1959 עם אסתר לבית רמר ונולדו להם שני בנים. הבכור אלון ולו שלושה ילדים: ענבר, עמרי ועמית. בנו השני איתן נשוי לאיזבל ולהם שני בנים: גל ודור.

אני צבי רוט התחתנתי עם רעיתי רות לבית כהן, ילידת טבריה (דור שביעי בישראל), אשר עבדה 35 שנה כמורה בהצלחה רבה עד צאתה לגמלאות וכן חמותי אסתר, אשר היתה גננת במשך עשרות שנים כמו כן גיסותיי מצד אשתי יהודית ודורית שלושתן מורות בישראל.

ולדובדבן שבקצפת משפחתי המצומצמת. אני נשוי לרעייתי רות מזה 48 שנים (עד 120) ולנו שלושה ילדים.

 

  

הבכורה לימור, השני אסף אשר מקטנות למד בהצטיינות כולל שני תארים אקדמיים נשוי למירב ולהם שלושה פנינים, התאומות בנות האחת עשרה רומי ולירון ובן הזקונים יהונתן בן ה 4. וכן בת הזקונים שלנו טלי אם ללירי בת ה 5, אשר סיימה תואר ראשון בתעשייה וניהול והתמחות בשיווק.

הורי פרידה ויצחק רוט, אחי יהודה ואני צבי הגענו ארצה ב 28.2.1950. אקדים מספר מילים להסביר את הכמיהה והרצון העז לעלות לארץ ישראל.

נולדתי בינואר 1940 אל תוך מלחמת העולם השניה, תקופת חיים קשה וחוסר ביטחון כלכלי וקיומי ומעל הכל האיום הגרמני והאנטישמיות החריפה אשר שלטה ברומניה. כדוגמא זכור לי היטב, כאשר הלכנו לבקר את סבי וסבתי במרחק של מספר רחובות מביתנו עברנו ליד בית ספר מקומי, ילדים אשר ידעו את היותינו יהודים היו משליכים מכל הבא ליד, תוך כדי קריאות גנאי וקללות אנטישמיות.

אבי היה מעורה בזרם הציוני בבוקרשט כפעיל בקהילה וכן ע"י תרומה לקק"ל ו"החבל הימי לישראל".

בסיום מלחמת העולם ניסה בכל דרך חוקית לקבל אישורי עלייה דבר אשר לא צלח, למרות הגשת בקשה ולאחר כל סירוב של השלטונות לאישור העלייה.

בתחילת שנות החמישים, שונתה המדיניות המקומית ואיפשרה עלית משפחות עם ילדים לפרק זמן קצר, היינו בין המאושרים שקיבלו את הויזה לעלייה. מתוך חשש לביטול האשרה תוך מספר ימים התארגנו לעליה והורי נאלצו לחתום שהם "תורמים" את כל רכושם מרצונם החופשי למדינה.

לאחר שייט של 10 ימים בצפיפות קשה כולל לינה עם שמיכות בלבד על סיפון חיצוני הגענו לחיפה בסוף פברואר 1950. שכנו בצריפים אשר פונו ע"י הצבא הבריטי, בכל צריף כ 40 נפשות, כאשר אנחנו הילדים התחלנו ללמוד קרוא וכתוב עברית ולאחר כחודש יכולנו כולנו להרכיב משפטים פשוטים בעברית החלטנו אני ואחי לדבר בינינו עברית בלבד.

כעבור שנתיים עברנו בשכירות לדירת שני חדרים ברמת החייל, שם הרגשנו סוף סוף רווחה ותחילת חיים חדשים. לאחר שלוש שנים נוספות עברנו למגורי קבע ברמת חן והתחלנו להתבסס. לאחר לימודים ועבודה רבה הפכנו להיות חלק אינטגרלי מעם ישראל.

מיד עם הכרזת תכנית החלוקה ע"י האו"ם פרצה מלחמת השחרור, אשר היתה הקשה במלחמות ישראל, כאשר ארבע מדינות ערב הסובבות אותנו: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון בעזרתן של עיראק, ערב הסעודית והכנופיות הערביות תקפו את הישוב היהודי שמנה כ 600,000 נפש, אשר לחם על נפשו עד הכרזת שביתת הנשק. במשך המלחמה נהרגו כ 6000 איש אשר היוו 1% מכלל האוכלוסייה.

לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים להנהגה הישראלית בראשות רׂאשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, היתה אשליה ששליטי ערב לא יעזו לתקוף אותנו.לצערנו, לא כך היה. בחשאי, תוך כדי הפתעה, הותקפנו ביום כיפור, ב-6  לאוקטובר 1973, ע"י צבאות מצרים וסוריה.

 

בהתחלה הצבא הסורי התקדם באזור רמת הגולן והיתה סכנה של פלישה אל הגליל העליון. גם הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ תוך הריסת המיגונים לאורך רוב התעלה והתקדם אל תוך חצי האי סיני. ביום הכיפורים, בשעת צהריים מוקדמת, נשמעו אזעקות בכל חלקי הארץ והרדיו החל להודיע על המצב וכן להשמיע סיסמאות גיוס ליחידות המילואים.

  

 

אני וחבריי לקראת שעות הערב התייצבנו ביחידה ואכן עוד באותו לילה החלה ההתארגנות הכללית.

יצאנו בשעות הבוקר לכיוון הצפון בשיירה ארוכה, אשר כללה משאיות שיגור מטל"ר (מטול רקטות) ציוד ותחמושת, כאשר לא ידענו עד כמה המצב חמור.

קרוב לשבוע ימים השתתפנו במלחמה ברמת הגולן, עד אשר התייצב המצב וכוחותינו החלו להדוף את הצבא הסורי. מבחינת הגדוד שלנו, כאשר סיימנו את הלחימה ברמת הגולן עברנו לסיני והשתתפנו במלחמה במגמת מיגור הצבא המצרי. 

  

גולת הכותרת מבחינתנו היתה מתן סיוע לכוחות של האלוף אריק שרון לקראת ובזמן חציית תעלת סואץ.כמו בכל מלחמה, היו לנו גם נפגעים, כולל מפקד הגדוד, אשר נהרג באחת ההתקפות עלינו וכן מספר פצועים נוספים.

כאשר שקטו הקרבות והחל משא ומתן בין ישראל ומצריים על הסדרי העתיד, עלינו פעם נוספת לרמת הגולן ככוח אבטחה לבל נופתע. שם הוצבנו ארבעה חודשים בתנאי חורף ושלג קשים למדי.

תשע"ה