מאגר סיפורי מורשת

מצאתי לנכון להעלות על כתב, את סיפור עלייתי ארצה, סיפור עליו לא הרביתי לדבר, ושהשפעתו על חיי הייתה רבה.

נולדתי כבת שנייה להורי, בשנת 1948, בעיר ששמה בראילה ברומניה. העיר שכנה על גדות הדנובה , שהוא הנהר השני בגודלו באירופה. רומניה היא ארץ סוציאליסטית , בה חיי הפרט מתנהלים בפשטות, צניעות, חוסר ראוותנות ולעתים בפחד מהשלטונות.

היהודים בפרט חיו בחשש מתמיד בהיותם נטע זר ובפחד מהאנטישמיות אשר הייתה קיימת ,למרות שלא במוצהר. בעירי הייתה קיימת קהילה יהודית וכן אפשרו לה לקיים את החגים היהודיים והמנהגים.

 

זכור לי שחגגנו תמיד את חגי ישראל  גם בביקורים בבית הכנסת, שתמיד חשתי בו יראת קודש וכבוד.

זכורים לי במיוחד משלוחי המנות בחג פורים, הדגלים בשמחת תורה, מצות בחג פסח וכמובן שהורי צמו ביום כיפור.  לא היו לי חברות יהודיות, אבל על פניו הרגשתי מקובלת בין ילדי הכיתה ולא יוצאת דופן למרות יהדותי.

בבית שמעתי תמיד את הורי, מדברים על רצונם העז לעלות לישראל. כל קרובי משפחותינו, דודים וגם סבתא, שאגב זכיתי להכירה לראשונה בגיל 12, חיו כבר בישראל.

 

משפחתנו הקטנה נותרה לבד ברומניה ועל כן לא זכיתי בילדותי לחגוג חגים או אירועים משפחתיים אחרים ב"קרב המשפחה המורחבת". ברומניה הייתי תלמידה מאד טובה, "כבת ל"אמא יהודייה אופיינית", רקדתי בלט קלאסי והתאמנתי בהתעמלות קרקע.

הקשר עם קרובינו מישראל היה במכתבים בלבד ולעתים שלחו לנו חבילות, אשר הכילו מעט בגדים. במיוחד זכור לי השוקולד הטעים שנשלח מישראל, ממנו  אכלנו במשורה, ואת טעמו אני זוכרת עד היום.

הורי היו מגישים בקשות לעלייה ארצה לעתים קרובות אך סורבו תמיד. זכורה לי ההתרגשות שאחזה בנו כאשר יום אחד בחודש מאי 1961 חזרתי מבית הספר, ואמי סיפרה בשקט שקיבלו האישור לעלות ארצה.

כמובן שאירוע זה היה מטלטל ומרגש במיוחד, בהיותי כבר ילדה די גדולה, בת 12, מוקפת  בחברים ומעורה היטב, שצריכה להינתק באופן פתאומי ולעבור למקום אחר. יחד עם זאת הכמיהה שהטמיעו בנו הורינו לישראל הייתה כה חזקה, ולוותה ברגש החזק שנוסעים "הביתה".

 

בשנים ההן הורשו היהודים לקחת איתם מעט חפצים אישיים ומעט כסף, ובאמת תוך זמן קצר הוריי חיסלו את כל רכושם, ומהר מאד הגיע היום בו נפרדתי מכל החברים, בידיעה  שלא נפגש יותר, אבל עם הבטחות לשמור על קשר במכתבים. הקשר אמנם נשמר תקופה לא ארוכה, אך טבעי הדבר.

 

המסע לארץ לא היה קשה במיוחד, הסוכנות היהודית טיפלה ודאגה לכל הסידורים. נסענו מבוקרשט, בירת רומניה דרך בולגריה לרומא באיטליה. שם שהיינו לילה אחד במלון ולאחר מכן טסנו לארץ.

כמובן שזו הייתה טיסתנו הראשונה בחיים. הגענו לארץ בשעות הערב המאוחרות, ובו במקום נציגי הסוכנות מיינו ושיבצו את העולים לכל מיני ישובים. הורי, אשר הכירו רק כתובת אחת בה גרו קרוביהם והיא בקריות במפרץ חיפה, ביקשו כמובן שנישלח לשם. נציגי הסוכנות הרגיעו אותם שהעיר נתניה מאד קרובה, וכך בשעות הלילה המאוחרות מצאנו את עצמנו בדירת שיכון קטנה בנתניה.

זכור לי שלאחר מספר שעות, של שינה טרופה, התעוררתי לקולות של אנשים, שהסתבר שהם בעצם "המשפחה", סבתא, דודים ודודות. מיום המחרת בעצם התחלנו את הקליטה בארץ שלא הייתה קלה. הורי שלא היו צעירים, נאלצו לעבוד בכל מיני עבודות פיזיות, אליהן לא היו מורגלים, אך לא הייתה ברירה, צריך היה להתחיל חיים חדשים וגם ובעיקר לדואג לשתי ילדות,נערות. למזלנו, בשכונה בה גרנו, שוכנו הרבה עולים חדשים מרומניה. עובדה זו הקלה עלינו במקצת מבחינה חברתית .

הכל היה זר לנו, כמובן השפה, צורת הדיור בבית משותף, שכנים מארצות אחרות, אשר דיברו בשפות אחרות, פשוט עולם אחר. הקושי העיקרי היה כמובן של הורי, קשיים כלכליים, התמודדויות  תמידיות, יחד עם זאת מעולם לא התלוננו, לא דרשו שום דבר ולא התחרטו מעולם על הצעד המשמעותי שעשו בחייהם.

להורי היה מאד חשוב שאמשיך ללמוד. הם קיוו שאהיה תלמידה טובה כפי שהייתי. כמובן שלא כך היה. פרט למקצועות חשבון והנדסה, בהן שלטתי, לא ידעתי שום דבר. גם לא אנגלית. ברומניה למדתי שפה שנייה, צרפתית. שלא לדבר על מקצועות כמו תנ"ך ,היסטוריה, לשון וכד'. הנפילה שלי הייתה מאד קשה אפילו טראומתית. בהעדר שפה, התקשורת לקויה ואצלי גרמה להמון רגשי נחיתות. הרגשתי ממש נחותה, גלותית, וגם ענייה תחושות קשות לילדה בגיל ההתבגרות.

עם המעבר ארצה, הפסקתי כמובן גם את חוגי הבלט וההתעמלות, עיסוקים בהם הייתי טובה והקטיעה מעיסוק בהם כאבה לי במשך שנים. הקוריוז ,שכל חיי הבוגרים ,עד עצם היום הזה, אני עוסקת בספורט ורוקדת ריקודי עם, סוג של פיצוי.

בבית ספר תיכון, אמנם למדתי בכיתה פיזיקלית, אבל הקשיים בכל המקצועות ההומניים נמשכו. גם כאן הרגשתי "פחות", חברי לכיתה היו בתנועות נוער למיניהן, שלי לא אמרו כלום, ולא הרגשתי אף פעם אחת מהחברה.

בתקופות ההן נהגתי לבלות עם חברים "רומנים" במסיבות ובילויים אחרים. איתם הרגשתי טוב כי כולנו חלקנו את אותן חוויות ואותו עבר. עם השנים כמובן המצב השתפר, חברתי לבנות שהן חברותי עד היום.

המשכתי את לימודי בסמינר למורים ובשנת 1969 נישאתי ליהודה בעלי ז"ל, לו הייתי נשואה 44 שנים מאושרות. ולא, הוא לא היה  רומני.

מסתבר שלסוכנות היהודית הייתה השפעה מכרעת על חיי. היא  "הביאה " אותנו  לנתניה, בה גרתי כל חיי, עד לפני כ- 5 שנים, מועד בו עברנו להרצליה. מצאתי לנכון  לספר סיפור זה כמשמעותי בחיי, כדי להדגיש שלמרות קשיי העלייה ארצה, ניתוק מבית, חברים, מעבר שלם, החיים בגלות הם חיים בניכר, חיים "לא שלנו".

חשוב היה לי להעביר לילדיי ונכדיי שאין לנו ארץ אחרת, באנו אליה להישאר ולא לעזוב לגלות אחרת.