מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הכל התחיל לפני 70 שנה…

סבתא אורה והנכדה סיאה
אורה, בת 5, עם הוריה
ילדותה של אורה קרן בקיבוץ גלאון

נולדתי בגבעת מיכאל בנס ציונה ב-12.12.1944, להורי חוה ויוסף חצרוני. בגבעת מיכאל גרו חברי גל-און בהכשרה לפני שהקימו את הקיבוץ. קיבוץ גל-און הוקם ב-6.10.1946 במוצאי יום הכיפורים במסגרת מבצע "אחת עשר הנקודות" והוא קבע את גבולות הנגב באותה התקופה. במבצע זה הוקמו בלילה אחד, 11 יישובים יהודים בנגב. רוב החברים והילדים עדין לא עברו לגור בגל-און עם הקמת הנקודה. חברים מעטים גרו בקיבוץ, עבדו בענפי המשק שהחל להתפתח ושמרו עליו. הימים היו ימים לא שקטים מבחינה ביטחונית, בארץ שלטו אז האנגלים. תקופה זו נקראה "המנדט הבריטי".
 
ביקור ראשון בגל-און
בפורים בשנת 1949 באתי לבקר את אבא שלי שהיה בנקודה, הנקודה – כך קראו החברים לקיבוץ. מאוד התגעגעתי, לאבא כי לא ראיתי אותו זמן רב. אבא גר בצריף קטן סמוך למרפאה של היום. חג פורים התקיים בחדר האוכל שהיה צריף, וריצפתו היתה בטון יצוק, ובימי גשם היו מפזרים עליה נסורת כדי שהבוץ ממגפי החברים הנכנסים לא ילכלך את הריצפה. מדרכות וכבישים לא היו בקיבוץ באותה תקופה ועל כן מגפי גומי היו מצרך חשוב ושימושי.
 
באותו חג פורים הייתה הגרלה ואני, לשמחתי הרבה, קיבלתי חפיסת שוקולד, ש ל מ ה. דבר מאוד נדיר בימים ההם. ואילו שלהבת חברתי שגם היא באה לבקר את אביה קיבלה חבל קפיצה, את השוקולד גמרנו מהר מאוד וכל היום שחקנו בחבל קפיצה. יום לפני תום ביקורי אצל אבא שלי, פגש אותי החבר אברהם אשל, שחשב, שהוא אומר לי דבר מצחיק או חכם, אינני יודעת, "אורה, למה את לא חוזרת לגן? צפורה כבר מחפשת אותך". קצת נעלבתי ממנו כי מאוד רציתי להישאר עם אבא, ומצד שני גם מאוד אהבתי את צפורה מלינסקי הגננת.
 
זיכרונות מגבעת מיכאל
אני זוכרת שהיינו ילדים מאוד שובבים. למזלנו, המטפלות שלנו והורינו סמכו עלינו, שתמיד נהיה באזור בית הילדים. היום הייתי אומרת שסמכו עלינו יותר מידי! היינו מעל ל-20 ילדים בגילאי שלוש עד שש, שתי הקבוצות הראשונות של הקיבוץ "רקפת" ו"אורן". באחד הימים, כשהייתי בת ארבע, לקחנו ארגז עץ שקראו לו "בוקסר" קשור בחבל שנגרר על ידי הילדים הגדולים והחזקים, הלכנו לפרדס של בולקין שהיה סמוך לגבעת מיכאל והתחלנו לקטוף ולמלא בו תפוזים מהעצים. מלאנו את הארגז בתפוזים, לפתע ראה אותנו בולקין, שהיה בעל הפרדס, והחל לצעוק ולאיים עלינו. התחלנו לברוח ממנו לעבר הבית, לבית הילדים שבגבעת מיכאל. לא הייתי מהרצים הטובים אלה להיפך ולכן רצתי עם חשש, פחדתי ממנו, שירביץ לי ושיקרה לי משהו רע. במושגים של אז… השגנו אותו. כנראה שרק רצה לסלק אותנו מהפרדס. מהתפוזים לא נפרדנו והמשכנו למכוורת של ארליך, ארליך היה בעל מכוורת שהיתה לא רחוקה מהפרדס, מצידה השני של גבעת מיכאל. נתנו לארליך את התפוזים בשמחה רבה והוא, שכנראה לא אכפת היה לו, שהתפוזים גנובים, נתן לנו בתמורה לכך דבש וחלת דבש, שמאוד אהבתי ליקקתי וליקקתי מכל המתקתק הנוזלי והרגשתי שמחה ומאושרת על היום המוצלח שהיה לי.בפרדס של בולקין היתה בריכה. כנראה לשטיפת תפוזים או לאגירת מים. בקיץ היה לוקח אותי אבי לבריכה לשחות בה. הוא שחה ולקח אותי על גבו ואני הייתי מדמיינת את עצמי שחיינית שחוצה נהרות וימים.
 
מגבעת מיכאל לגל-און
בספטמבר 1949 הייתי כבת-5 ועברתי לגל-און עם כל ילדי גן-ציפורה. אני זוכרת שמאוד שמחנו לעבור לגל-און. כל כך שמחנו שביום האחרון קשקשנו על הקירות של בית הילדים בגבעת מיכאל.
 
שלג 1951
בוקר אחד בינואר 1951 העירו אותנו מוקדם ילדי רקפת (כיתה מעלינו) בקריאות שמחה וצהלה: "קומו מהר יש שלג בחוץ!" לא האמנו להם ונשארנו במיטות. גם לא רצינו שהם יצחקו וילגלגו עלינו שהאמנו להם ויגידו: "פתי מאמין לכל דבר לחתול ולעכבר". בכל זאת הם שכנעו אותנו שכדאי לנו לקום ולצאת לראות את השלג. התלבשנו בכמה שכבות של בגדים ומגפי גומי ויצאנו החוצה. הייתי מופתעת. השלג הלבן נראה לי כאילו זה עתה יצא מתוך הסיפורים של אמא ואבא על פולין ארץ הולדתם, המושלגת והקרה. הביאו לנו ארגזי עץ והתגלשנו בהם כאילו הם מזחלות שלג. בנינו איש שלג- גולם והצטלמנו איתו. היה קרר רר מאוד, קצות אצבעותיי קפאו ומידי פעם נכנסתי לבית הילדים להתחמם ליד תנור הנפט שדלק בבית הילדים. באותו היום דמיינתי לעצמי, שאני נמצאת בתוך סיפורי הילדות של הורי, בשלג ובקור של פולין. זה היה כייף שלא ישכח.
 
ליל הסדר בגל-און
vייתי בקבוצת "אורן", הקבוצה השנייה של ילדי הקיבוץ, בתור שכאלה הייתה לנו הזכות להשתתף בכל חגי הקיבוץ עם החברים. בחג פסח ובראש השנה קיבלנו בגדים חדשים. בפסח בגדי קיץ וסנדלים. כל הבנים לבשו מכנסיים, חולצה וסנדלים זהים ואנחנו הבנות, נעלנו סנדלים אדומים, ולבשנו בגדים של בנות כולן באותו הצבע. בערב החג התהדרנו בבגדים החדשים, גם אם היה קר באותו ערב. חדר האוכל בליל הסדר היה ערוך: בקצה הייתה במה ולאורך חדר האוכל היו שולחנות ארוכים, ערוכים לחג: כלי אוכל פשוטים, בקבוקי יין, מצות, חזרת, גפילטע פיש, סלטים שונים, פרחים ועוד. חדר האוכל היה מלא בחוגגים, החברים לבושים בחולצות לבנות, כדי לציין את חגיגיות הערב, ילדים ואורחים רבים. ישבנו על ספסלים כי לא היו מספיק כסאות.
 
החג נפתח במוסיקה ובכניסת הילדים (אנחנו) עם פרחי חרציות שקטפנו מבעוד מועד. רקדנו ופיזרנו לכל עבר את הפרחים. לאחר מכן המקהלה שעמדה על הבמה שרה את אותם השירים כבכל שנה.היתה לנו הגדה של פסח, הגדה חילונית, של קיבוצי השומר הצעיר. מאוד אהבתי את ההגדה הקיבוצית. כל משפחה היתה מביאה אתה את ההגדה מהבית. אצל הורי היה לה מקום כבוד בין שאר הספרים בספריית הבית. החברים שקראו מההגדה היו עומדים במקום מושבם ומקריאים את "קטע הקריאה" שנקבע להם. אבא שלי תמיד היה בין קוראי ההגדה. היה לו קול חזק והוא היה קורא בהתלהבות. הוא היה עושה חזרות להקראת "קטע הקריאה" בבית. הייתי גאה בו מאוד, משום שהעברית היתה שגורה בפיו עוד מילדותו, לא היה לו מבטא זר והוא התייחס לטקסט בצורה מכובדת. אנחנו הילדים השתתפנו בדקלום "מה נשתנה". ליל הסדר היה נגמר בהופעת החברים ב"חד גדיא" מרגש ועשיר בתחפושות שנתפרו במיוחד לאירוע ובליווי שירתה של צפורה מלינסקי שהיתה הגננת שלי.
 
אמי היתה שנים רבות המבשלת של הקיבוץ, אי לכך תרומתה לסעודת ליל הסדר היתה רבה. אימא היתה בשלנית טובה של אוכל יהודי פולני. כמו "גפילטע פיש" (דג ממולא) ומרק עוף עם "קניידלך"- כופתאות, החברות התגייסו לעזור לה להכין את הכופתאות מבעוד מועד. עד היום זכור לי טעמם הערב לחך. אהבתי את המאכלים האלו שהיה בהם טעם של בית. כיום בחגים, אני מפשילה שרוולים ומנסה לחקות את אימא ולבשל לילדי ונכדי ממטעמי המטבח היהודי-פולני.
 
חברת הילדים
"חברת הילדים" כך נקרא בית הספר היסודי שלנו שכלל בערך שתי כיתות. למדנו בגל-און בבית ילדים. לא זכור לי שראינו את הילדים הצעירים מאתנו, ממרחק של מטר, סליחה על הביטוי. רוב שנותינו בחברת הילדים היינו מעט ילדים בין עשרים לעשרים וחמישה ילדים. בקבוצה שלי ("אורן") היינו תשעה ילדים עד שהצטרפו אלינו שלושה ילדי חוץ, ילידי עירק שעלו לארץ שנה אחת קודם לכן. הוריהם לא גרו בקיבוץ ומידי כמה שבועות הם נסעו לבקרם. הם היו "מאומצים" אצל משפחות ילדי הכיתה. אצלי היתה ילדה בשם כרמלה מאז שעזבה לא פגשתי אותה. השתדלנו להתייחס אליהם כמו לשאר הילדים אבל אינני בטוחה שכך תמיד היה. אני גם לא זוכרת שהיה להם מבטא שונה משלנו. כשאמי היתה מבקשת ממני ללכת להביא לחם אחה"צ מהמטבח והתעצלתי ללכת, הייתי אומרת: אחר כך, אז אימא ביקשה מכרמלה והיא הסכימה ללכת, הרגשתי לא נוח והייתי מודיעה שאלך עם כרמלה להביא את המצרכים.
 
באותה תקופה היה חינוך משותף עם לינה משותפת בקיבוץ. זאת אומרת שגרנו בבית ילדים שבו הייתה כיתת לימוד, חדר אוכל, מקלחת, שירותים, חדרי שינה ו… פרוזדור (מסדרון). הפרוזדור היה מקום מאוד חשוב בחיינו; בפרוזדור היינו רצים ומתרוצצים, ושם המורה היה יושב ומקריא סיפור לקראת השינה. למדנו רק עם מורה אחד, זליג שושן. באותו בית ילדים; למדנו, אכלנו, התרחצנו, עבדנו. שם התנהלו רוב חיינו. זליג שושן היה המורה שלנו כל היסודי, הוא לימד אותנו את כל נושאי הלימוד. כולל ספורט, טיולים ולימוד שירים. בהפסקה הגדולה היינו עובדים בניקיון בית הילדים: חדרי שינה, הכיתה, הבאת פירות מהמטבח ילדים, טיפול בבעלי החיים במשק חי. משחקים וספורט ששיחקנו בהם: מחניים, קפיצה על חבל, הקפות, תופסת, חמש אבנים, קלאס. אהבתי מאוד טיולים. היינו מטיילים לגבעות, לחרבת מוסה שליד הרפת, לזיתא לתל זיתא, תל בורנה, שקראנו לו תל בורנט ולשדות בעונות השונות של השנה. בתקופת החורף פרחו שפע פרחי בר רקפות וכלניות על הגבעות, גם בתוך הקיבוץ היו שפע כלניות אדומות. אנחנו היינו קוטפים ומשחיתים את הפריחה כאוות נפשנו. ולמזלנו, מזלכם יצא חוק שאסור לקטוף את פרחי הבר ואנחנו מקפידים שלא לקטוף אותם. מאז אני מאוד אוהבת פרחי בר ובפרט רקפות וכלניות. אנגלית התחלנו ללמוד בכיתה ו' אצל מורה עולה מארצות הברית שמה איטה. היא היתה שייכת לגרעין "ציון" האמריקאי שהגיע לגל-און. אהבתי את לימודי האנגלית. סוף סוף שפה נוספת שאפשר לדבר בה. היינו צוחקים על המבטא הזר, האמריקאי של החברים החדשים. לדוגמא: שולמית גולדברג שעבדה בקיבוץ כאחות במרפאה מה שניקרא אז "חובשת". לשולמית היה ועדין יש לה מבטא אמריקאי חזק ביותר. היינו באים אליה למרפאה ואומרים לה: רן קיבל עקיצה מדבור בברך מה לעשות? (היו אז הרבה מאוד דבורים). שולמית ענתה ברצינות במבטא אמריקאי כבד: "תגידו לררן שישים על הבררך מהרר, מהרר מים קררים, קררים". ואנחנו היינו מתפוצצים מצחוק, איך שסידרנו אותה.עם השנים כאשר אני נפגשת עם שולמית שתינו נהנות מאותה "חוכמה" שלנו כילדים. 
תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

מילון

חברת הילדים
בית ספר יסודי בקיבוץ

ציטוטים

”הביאו לנו ארגזי עץ והתגלשנו בהם כאילו הם מזחלות שלג.“

הקשר הרב דורי