מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הכל התחיל בתירס

חרות יחד עם ליאת ומרדכי במפגשים
חרות מתעדת את הסיפור בספרייה
מאתיופיה לארץ ישראל....

שמי חרות דמילו, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר הדסים ביקנעם.

הייתי בת שבע כשעליתי לארץ עם משפחתי, גילי הצעיר עזר לי  בקליטה  לעומת הורי שגילם היה כבר  די מבוגר והיה  להם קשה יותר לקלוט  את השפה והתרבות.

מה שהביא אותנו לארץ זה היותנו יהודים כמו שאר העמים, וגם חלמנו על ירושלים הקדושה. עליתי עם משפחתי ועם העלייה הגענו למרכז קליטה בצפת, שם חיינו כשנתיים וחצי. מה שעזר לי להיקלט מהר ולהרגיש שייכת לסביבתי, הייתה לי מורה חיילת במרכז קליטה, שאמרתי לה: "בואי למדי אותי עברית ואני אלמד אותך אמהרית", וזה מה שעשינו, לשמחתי זה צלח ובגדול, ולכן ההתאקלמות לא הייתה לי קשה במיוחד. מקום המגורים נבחר עבורנו על מנת שנוכל להתאקלם ונהיה עצמאיים, אחרי שכבר הבנו פחות או יותר את השפה והתרבות, קנינו בית משלנו ועברנו לגור ביקנעם, וכיום אנו חיים בה.

האירוע המיוחד שצרוב לי בזיכרון הוא שהייתי מוכרת עם אימא שלי תירס בגיל חמש. כמו כן האירועים המיוחדים שאני זוכרת מהילדות, הם השירים שהייתי שרה לחברים שלי, בזמן שהם היו מתופפים על דרבוקה, בנוסף היינו משחקים כל מיני משחקים  כמו, חמש אבנים, סנטר, וקולי. אני הרגשתי מחוברת לחברים שלי וגם הרגשתי שמחה גדולה בגלל שהייתה שם אהבה ללא תנאים. נהגנו לעשות הרבה  דברים ביחד, עד כדי כך שכבר מיקמנו את עצמנו מאחורי הבית ששם היה לנו את הציוד שאנחנו צריכים לשירה, ולכל המשחקים. אם היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור אני ללא ספק הייתי חוזרת לתקופה ההיא.

היינו נוהגים לשיר שירים של חגים, אני היית זאת ששרה, נהגנו לעשות זאת בעיקר בחג ששמו אינקוטטש-שנה חדשה(כמו ראש השנה). בחג הזה נהגנו לעבור בית בית ולשיר, כדי שיתנו לנו כסף או מאכל טוב, כמה שזה נשמע מרגש.

האירוע הכי מרגש שעברתי בגיל ההתבגרות היה כשסבתא שלי הגיעה לארץ. זה היה מאוד מרגש לראות את סבתא שלי שלא ראיתי 11 שנים.

האירוע הכי עצוב שעברתי בגיל ההתבגרות הוא  ששברתי את השן.

מקום העבודה הראשון שלי היה ברפת, המקצוע נרכש בחו"ל- במקום בו נולדתי וגדלתי.  רכשתי את המקצוע ממשפחתי. ועסקתי בו כשנה, ולצערי אני לא עוסקת בזה לאחר הפרישה, משום שיש לי יעד אחר בחיים.

המנהגים המיוחדים שיש במשפחתי הם:

יש לנו חגים ותרבות שונה, וזה עושה אותי מיוחדת משאר התרבויות..

את החגים שלנו אנחנו חוגגים  יחד, לכל חג מכינים את המאכלים המיוחדים לאותו החג ונוהגים לחגוג ביחד עם כל המשפחה.

החגים החביבים עליי הם הטימיקט ואינקוטטש.

אלה שני החגים שמאחדים אותנו ממש ואף מחזקים את הקשר המשפחתי. אנו חוגגים את החג עם תלבושות מסורתיות ומאכלים מסורתיים שלנו.

 

בקרתי באתיופיה, מספר פעמים, והביקור שלי נועד לביקור המשפחה  וחבריי.

התחביבים שלי הם:  לרקוד, לעזור אנשים, לרוץ, לנסות דברים חדשים ולשיר.

הפעילות הכי מאתגרת שהייתה לי  כשהייתי צריכה לכתוב מכתב בשביל חברה שלי למנהל הכפר, על מנת שלא יעיפו אותה, מה שאתגר אותי זה לא לכתוב את המכתב, אלא לחשוב על מילים והנוסח של המכתב בעברית.

כיום אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה, זה בעצם היעד שלי לשם אני שואפת להגיע, ובעזרת ה' ובעזרתי אהיה פסיכולוגית.

 

הזוית האישית

מרדכי: תודה לחרות היקרה שהשקיעה מזמנה ועזרה לי ולליאת, למדנו דברים חדשים על משפחתנו

מילון

אדיס אבבה
עיר הבירה של אתיופיה

ציטוטים

”האירוע המיוחד שצרוב לי בזיכרון הוא שהייתי מוכרת עם אימא שלי תירס בגיל חמש.“

הקשר הרב דורי