מאגר סיפורי מורשת

שמי דיצה מלמוד, נולדתי בשנת 1947 בבית חולים ברחובות. ההורים שלי, יצחק ומרים, אשר היו חברים בקיבוץ יבנה, היו בין הוותיקים בקיבוץ ואני גדלתי בו. היינו ארבעה אחים: אפרת, אני, שלומית ואחי הצעיר ידידיה זכרונו לברכה. ידידיה נפל במסגרת מילואים בצבא בתאונת דרכים עם הג'יפ בערבה. זה היה לאחר שיטפון, הג'יפ שלו החליק והתהפך. הוא נהרג במקום. ידידיה השאיר אישה עם שלושה ילדים.

לינה משותפת

גדלתי במסגרת קיבוצית כל החיים שלי: קודם בבית תינוקות, בהמשך בפעוטון, אחר כך בבית ילדים. בקיבוץ יבנה הייתה נהוגה לינה משותפת. כל השנים, עד שגמרתי את בית הספר בגיל שמונה עשרה, תמיד ישנו ביחד – קבוצת הגיל שלי. לא ישנו בבית של ההורים, זה דבר שהיה מאוד מוכר בשנים האלה. מאוחר וגם הרבה יותר מוקדם בקיבוץ הנהיגו לינה משותפת, כך היה מקובל. להורים הייתה דירה מאוד קטנה, ואנו הילדים גרנו ביחד בבית הילדים, אכלנו שם אוכל שקיבלנו מחדר האוכל המשותף של הקיבוץ. בשעה שלוש היינו הולכים להורים לביקור של שלוש – ארבע שעות, ולאחר ארוחת ערב בבית ההורים היינו חוזרים לשינה בבית הילדים. ההורים היו משכיבים אותנו לישון והולכים בחזרה לבית שלהם.

בלילה הייתה שמירת ערב. כל ערב היה הורה של אחד הילדים שמר עלינו עד שכל הילדים נרדמו, כשהוא היה הולך לביתו תחילה שמירת לילה. שמירת הלילה הייתה כך: שומר ושומרת, איש ואישה, שמרו על כל הילדים בכל בתי הילדים כדי לטפל בילדים. אם מישהו בכה או מישהו היה צריך משהו הם נענו לו. הם הסתובבו בין בתי הילדים, ואם הם שמעו בכי הם היו ניגשים לילד הבוכה ומרגיעים אותו. היה מין מכשיר כזה עם לחצנים ששומעים בו את כל בתי הילדים וניתן לזהות איפה מישהו בוכה. הם גם הסתובבו ובדקו מה קורה בכל בתי הילדים. לי לא הייתה בעיה עם הלינה המשותפת, אך היו לא מעט ילדים שסבלו מאוד מהלינה בלי ההורים. יש ילדים שהיו בוכים לפעמים בלילה ורוצים לחזור הביתה, לאחיותיי ולי לא היה קושי עם הלינה המשותפת, היום זה נראה לנו משונה אבל אז לא הייתה לנו בעיה עם זה.

חדר האוכל

בקיבוץ היה חדר אוכל שבו ההורים היו אוכלים את הארוחות שלוש פעמים ביום. בערב היו לוקחים אוכל מחדר האוכל בתוך סל מיוחד ומביאים אוכל לארוחת הערב בחדר שלהם עם הילדים. בקיבוץ יבנה עדיין יש חדר אוכל גדול ויש מטבח. בימים אלו עדיין אוכלים שם ארוחת בוקר וצהרים. ארוחת ערב הפסיקו לאכול בו ולדעתי כל אחד אוכל בביתו. בשבתות כמובן שהייתה ועדיין יש ארוחה משותפת בחדר האוכל ויש תורנים מחברי הקיבוץ שמגישים לכולם ובסוף הארוחה מפנים את שאריות הארוחה.

מקום נוסף שזכור לי לטובה זה בית הכנסת בקיבוץ, בתפילות המיוחדות שהיו לנו.

ליל הסדר בקיבוץ

אני זוכרת כילדה את ליל הסדר. בשנים הראשונות ובמשך הרבה שנים הוא היה משותף לכל החברים. כל משפחה הייתה צריכה לרשום בלוח המודעות כמה אנשים הם יהיו בליל הסדר, ואז חילקו את ארוחות הסדר. היו כמה סדרים גדולים של 100-200 אנשים, לפעמים היה סדר ממש גדול של אפילו יותר מ-200 אנשים, כשהעורך של הסדר יושב על במה קצת גבוהה כדי שכולם יוכלו לשמוע אותו. קיבוץ יבנה הוא קיבוץ דתי ולכן לא יכולנו להשתמש במיקרופון. אבא שלי, סבא יצחק, היה עורך את הסדר. אני ואחיותיי ממש לא אהבנו את זה, מכיוון שהוא היה מביך אותנו בכל מיני שאלות וחידות. בשנים האחרונות כשנולדו הילדים שלי עברנו לעשות ליל סדר משפחתי ללא כל הקיבוץ.

השירות שלי כמורה חיילת

כשסיימתי את לימודיי בבית הספר מיד גויסתי לצבא ושירתי כמורה חיילת. עשינו קורס באיזה מושב בדרום, שם הכינו אותנו להיות מורות בבתי ספר ואחר כך פיזרו אותנו בין בתי הספר. אנחנו היינו בדרום ליד נתיבות. אני החלטתי להיות גננת במקום מורה. הייתי גננת בגן שהיו בו ארבעים ילדים. אני זוכרת שהיינו עם מדי צה”ל בגן. התקופה בגן הייתה מאוד משמעותית בשבילי. מאוד אהבתי את הילדים והיה לי קשר מאוד חזק עם האמהות והילדים. אחרי שגמרתי את יום העבודה בגן חזרתי למושב מעגלים, שם היו לנו שתי דירות שבהן ישנו כל החיילות. היה שם גם סניף של תנועת בני עקיבא ואנו הדרכנו שם בשבתות את הילדים.

היינו יוצאות כל שבועיים הביתה. באחת הפעמים כשחזרנו הביתה ביום שישי, נסענו באוטובוס והיינו עם מדים. אנחנו היינו צריכות ללכת עם כומתה על הראש, ירדנו מהאוטובוס בטעות ללא כומתה ולרוע מזלנו חיכה בתחנה שוטר צבאי. הוא קרא לנו ולקח אותנו למקום מעצר, בו נשארנו בשישי-שבת. ביום ראשון בבוקר היה לנו משפט צבאי ואמרו לנו שאם זה יקרה עוד פעם יכניסו אותנו לבית סוהר ממש.

שנתיים לאחר שהתחלתי את השירות בצבא הייתה מלחמת ששת הימים. משום כך נשארנו עוד כמה חודשים בצבא עד שנגמרה המלחמה, ואז השתחררנו.

לימודים גבוהים

לאחר הצבא ההורים שלי לא היו בארץ כי הם עזבו לשליחות של תנועת בני עקיבא לשלוש שנים בארצות הברית. אני הלכתי ללמוד בשנת 1969 בסמינר הקיבוצים ליד טבעון (אורנים). למדתי במשך שנה להיות מטפלת בתינוקות לגיל הרך וזאת גם הייתה שנה מאוד חשובה בשבילי. במשך השנים הייתי מטפלת במקצועי.

נישואין

סבא ואני התחתנו לפני 48 שנים, בשנת 1972. בשנת 1973 נולד אבא שלך, עודד. הלידה של אבא שלך זכורה לי מאוד. ישבה על הדשא קבוצה של מטיילים תימנים, עולים חדשים. הם הבינו שאני עומדת ללדת וכולם עשו לי "קוללו" ואיחלו לי בהצלחה. זה היה בחול המועד בפסח. לקחו אותי באמבולנס. אבא שלך נולד, ואחריו אחרי 3.5 שנים נולדה נגה. נסעתי ללדת עם חברה מכיוון שסבא שלך ישב שבעה על אביו שנפטר. אחרי שלוש שנים נולד שמחה. לשמחה הייתה מחלה שבשנים הראשונות לא ידעו לאבחן. הוא היה מאוד חולה ולאחר כמה שנים גילו שזה סרטן בגזע המוח. נסענו איתו בגיל ארבע וחצי לניתוח ראש בארה"ב. כרמית שנולדה אחריו הייתה בת שנה וחצי ונשארה פה אצל משפחה חבר של אבא – לייבוש, שניהם היו אצלם. לקח זמן עד שחזרנו, זה ארך חודשיים של טיפולים שלא כל כך עזרו. חזרנו, ושמחה החזיק מעמד בחיים עד לכיתה ה’. הוא נפטר במוצאי ט”ו בשבט, לאחר עוד שש שנים של מחלה שבהן הוא סבל ועבר טיפולים שניסו להפחית את הכאבים הרבים שהרגיש. יש לנו הרבה מזכרות ממנו, בעיקר ציורים שצייר. דידי נולד שלוש שנים לפני ששמחה נפטר. נשארנו עם ארבעה ילדים.

עבודה

לאחר שנים רבות בעבודתי עם תינוקות בקיבוץ החלטתי לצאת למעין פנסיה ולשנות עבודה. יצאתי לירושלים בה התנדבתי שנה במועדון של פגועי נפש. לאחר מכן עבדתי שם שנתיים וכיום אני מתנדבת שם כבר כמה שנים בסדנת אמנות. אנו מייצרים מוצרי אמנות ומוכרים אותם לקראת החגים. אני רוקמת עם שתי נשים מפיות לחלות ולפסח ותמונות של ירושלים.

הזוית האישית

היה לי מאוד מעניין וכיף לשמוע דברים שאני לא שומעת ביום יום מסבתא, בגלל שאין זמן, או שמישהו מפריע, וקצת לחוות יותר ולדעת דברים שהיום נראים לנו מוזרים זה כיף ונחמד.