מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1940 במקום שנקרא "המנוף" באזור כפר סבא. הורי היו בקבוצה של אנשים צעירים יוצאי השמו"ץ שהתארגנו במסגרת חברתית של קיבוץ וחיכו לקבל משבצת קרקע שעליה יכלו להקים קיבוץ. כשהייתי בן שנתיים הועברו הילדים לקיבוץ גת. הקיבוץ היה מספר אוהלים ושני מבנים. אחד היה בית הילדים (היו בערך 15 ילדים), ובשני היה את חדר האוכל.

כמובן שפרטים אלו אינני זוכר והם באים מהסיפורים, הזיכרונות הכי קדומים שלי הם מגיל 4-5.

החיים היו פשוטים מאוד; לא היו מתקני משחקים או צעצועים, אבל ככל הילדים מצאנו לעצמנו תעסוקה ומשחקים שונים, בקיץ באבק ובחול ובחורף בשלוליות ובבוץ.

בשלב הזה הורי כבר גרו בבית בנוי ולא באוהל. כל הבית היה חדר אחד קטן ללא מטבח או שירותים. כך כמובן הוא שבילינו מחוץ לבית ככל שרק יכולנו.

אנחנו הילדים גרנו בבתי הילדים; ישנו, אכלנו, למדנו, ועוד כל מיני פעילויות יום-יום.

את ההורים היינו פוגשים בין השעה 4 עד השעה 8 בערב ואז היינו חוזרים לבית הילדים. אני חייתי בנוח עם הסידור הזה היו לי חברים ומשחקים. להגיד את האמת, אני קצת פחדתי מיללות התנים בלילות שהיו מגיעים קרוב לבית הילדים, אבל שמיכה מעל הראש פתרה גם בעיה זאת.

בקיבוץ הייתה מאפיה. במאפיה הכינו מהקמח בצק ולאחר מכן הכניסו חתיכות מהבצק לתנור גדול מלבנים ואפו כל יום בבוקר לחם טרי שריחו היה מעורר תאבון. אנחנו הילדים אהבנו בעיקר בחדשי החורף הקרים להיכנס למאפיה החמה ומדי פעם אופה היה עושה לנו פיתות טריות ישר מהתנור.

קיבוץ גת היה מוקף ב-7 כפרים ערביים ובטיולנו בשדות היינו פוגשים את הערבים ומברכים אותם. גם למדנו מילים בערבית.

כשנה לפני הקמת המדינה ופלישת מדינות ערב התחילו כבר קרבות בין הערבים המקומיים ובין היהודים ונאסר עלינו לצאת מחוץ לגדר הקיבוץ. לאחר מכן התחילו להתבצר. חפרו תעלות והקימו סוללות עפר מסביב ובנו עליהן עמדות.

הדרך מתל אביב לגת וגלאון עברה דרך כפר ערבי גדול בשם פלוג'ה והערבים היו תוקפים כל רכב יהודי שניסה לעבור דרך הכפר. כדי להמשיך ולהעביר תוצרת חקלאית לכיוון תל אביב ולהביא אספקה לקיבוץ היו מתארגנות שיירות של כמה משאיות שבראשן היה רכב משוריין עם כמה חיילים לצורך הגנה על השיירה ופריצת מחסומי אבנים שהוקמו לרוחב הכביש.

אבי אריה ברמן היה נהג המשאית של הקיבוץ ובאחת השיירות שניסו להגיע לגת המשאית נדלקה מהירי הערבי וכאשר הוא ניסה לעבור מהמשאית הבוערת למשוריין הוא נפגע ונהרג. (פברואר 1948)

אם שמתם לב, אני לא משתמש במילה "אני" אלא כל הזמן במילה "אנחנו". וזאת הייתה מציאות חיינו באותה תקופה, הכל עשינו ביחד מהבקר שקמנו ועד הערב כשהלכנו לישון.

כשהייתי כבן ארבע נולד לי אח וניתן לו השם דניאל על שם סבא שלי מצד האבא. כמו בכל משפחה שיחקנו ביחד בשעות אחר הצהריים, שכאמור היו אלו השעות של בילוי כל המשפחה.

בחופש הגדול לפני המעבר מבית ספר יסודי לתיכון מוסד בקיבוץ נגבה הלכתי יחף ודרכתי על מסמר גדול שנתקע לי ברגל, שלפתי את המסמר והמשכתי בעיסוקיי. בלילה התחילו כאבים חזקים ברגל והיא התנפחה כמו כדור. פינו אותי לבית חולים תל השומר. אחרי שבועיים של טיפול ללא הצלחה וחום גבוה +40 וכדי למנוע התפשטות הזיהום, הרופאים התחילו לחשוב על הורדת כף הרגל. למזלי הגיע תרופה ניסיונית חדשה ואחרי טיפול אינטנסיבי שכלל זריקה כל שעה ביום ובלילה החום ירד, ושוחררתי מבית החולים עם גבo עד הברך.

בגלל מצבי איחרתי בחודש את תחילת הלימודים. בהמשך העברתי עוד שני חופשים גדולים בבתי חולים בשיפוץ הרגל.

אני זוכר את תקופת המוסד בנגבה כתקופה טובה- לימודים, חברה, טיולים ועוד.

נושא שהקשה עלינו ואולי אף יותר על הורים היה הביקורים בבית. חיינו בפנימייה מלאה וביקרנו בבית כל שבת שלישית.

כמו כן, בשונה מהיום, כל יום אחרי הלימודים הלכנו לעבוד שעתיים וחצי, בחורף בקטיף בפרדס ובקיץ באיסוף תפוחי אדמה ובוטנים.

עם סיום הלימודים בתיכון התגייסתי ושובצתי לחיל השריון. עברתי קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. בצבא פגשתי חיילת חמודה שהיום מוכרת בשם oבתא אורה.

פרק זמן לא ארוך לאחר השחרור מהצבא עברתי לחיות איתה בקיבוצה גניגר ושם התחלתי לעבוד בפרדס. התחתנו בגניגר, אך לאחר כשבעה חודשים עברנו לקיבוץ גת. גם בגת עבדתי בפרדo כ-9 שנים.

במשך חיינו המשותפים של אורה ושל נולדו לנו 4 ילדים בו ושלוש בנות כשהצעירה ביניהן היא אראלה אימא של יותם ויש לנו 14 נכדים.

ביקור אצל יותם (והמשפחה) בתקופה בה גרו בארה"ב- 4.2015השתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור.

ב-1968 במלחמת ההתשה על תעלת סואץ נפגע הטנק של אחי דני והוא נהרג.

ב-1973 התחלתי לעבוד במפעל שלימים יקרא גניר. המפעל היה בפרדס חנה וכל בוקר הייתי נוסע לעבודה במפעל, לאחר מספר שנים המפעל הועבר לגת ואני המשכתי לעבוד בו עד יציאתי לגמלאות, בין שאר התפקידים כמנהל המפעל ובמחלקת היצוא.

הזוית האישית

יותם אומר: נהנתי מאוד לעבוד עם סבא אני מאחל לו שיהיו לו חיים שמחים. סבא איתן אומר: נהניתי לבוא לבית הספר בו לומדים הנכדים שלי ולהכיר אותו, נהניתי מהבילוי המשותף עם יותם, הנכד המתוק שלי