מאגר סיפורי מורשת

מקרה שקרה לי שהייתי בן תשע או עשר.

זה סיפור רציני ומלמד משהו על קשרים בין הורים ולילדים. היה לנו בבית כלב גור שכמו כל הילדים אחי ואני אהבנו אותו. אנחנו היינו משפחה של אבא, אמא, אחי, אני והכלב.

סבא בנערותו

אנחנו גרנו בבית קטן שגם היה מכבסה. בתקופה הזאת העסק של אבי היה חלק גדול, ידני, זאת אומרת אני מדבר על שנת 1947. הכביסה הייתה ידנית, כיבסו כביסה בידיים ואחרי הכביסה תלו אותה על השמש בגג של הבית.

אני ואחי שיחקנו עם הכלב ומאוד אהבנו אותו. שאנחנו בבית הוא היה אצלנו, אבל ברגעים שאנחנו שהיינו בבית ספר הכלב נשאר בגג של הבית.

יום אחד שהלכנו לבית ספר, הכלב נשאר בגג באותו יום הגג היה מלא בבגדים אחרי כביסה והרוח העיפה את הבגדים. זה נתן לכלב את הסיבה לשחק בבגדים עם הציפורנים שלו. התמונה שאבא שלי ראה אחרי המשחק הייתה יותר מנוראית, בגלל שהיה לו צורך לזכות את הלקוחות שלו. הייתה סיטואציה לגמרי לא נעימה לאבי, הוא החליט להחזיר את הכלב. אחרי הצהריים כשאחי ואני חזרנו מבית ספר חיפשנו את הכלב ולא מצאנו עד שהגענו למסקנה שהוא לא בבית יותר.

אחרי שאבי סיפר את הסיפור לנו, לאחי ולי לא הייתה את ההבנה של אבי והתחלנו לקלל אותו בצורה חריגה מאוד. היה דיבור ממש לא מכבד, שלעולם לא אומרים לאף אחד ופחות להורים. ככה היינו הרבה זמן בלי לדבר לאבא.

אחרי שאחי ואני היינו גדולים שחשבו על המקרה, הבנו כמה טעינו ודיברנו עם אבא כדי לבקש ממנו סליחה והתחבקנו עם הרבה רגשות..

הזוית האישית

רון: אני מאוד נהנתי מיום העיון בבית התפוצות, מהסיפורים שסבא סיפר לי ומהסיפורים של האנשים האחרים הייתי רוצה לאחל לסבא שלי המון טוב שמחה ועוד רגעי טובים ושנמשיך לבלות ביחד.

מריו:  בבית התפוצות שנכנסתי, חשבתי שלא היה לי מעניין. כי כבר ביקרתי שם וראיתי. זה היה לפני כמה שנים עם אחותו של רון, אבל להפתעתי, נהנתי מאוד ולמדתי הרבה דברים חדשים. הייתי רוצה לאחל לרון להיות פחות עצבני ויותר סבלני כדי להבין עם היגיון וחשיבה נכונה.

סבא מריו השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2014  עם הנכדה שלי, והם העלו יחד סיפורו. קישור לסיפור: "החיים באורוגואי"