מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה גולדשמיט, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי: בשנת 1970 עלה בעלי שלמה גולדשמידט לארץ מארה"ב. הגורל הפגיש בינינו והפכנו לזוג. אני ישראלית, בת למשפחה ממוצא ספרדי (מגירוש ספרד) שנולדה וחיה בעיר צפת.

בעלי נולד באמסטרדם בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו, שחששו לחייו, החביאו אותו אצל רופא בכפר. כשהמלחמה נגמרה הוריו הוציאו אותו מידי הרופאה שהחביאה אותו ויחד הם היגרו לארה"ב. הם עלו לארץ בשנת 1970, כאמור. שלמה שנישא בינתיים עלה עם משפחתו לארץ. אולם קשיי השפה וההסתגלות גרמו לאישה לחזור לארה"ב. הוא נותר בארץ עם בן אחד. בעלי מאד אהב את הארץ וקשר את גורלו בגורלה.

אני, שנולדתי כאן, לא הכרתי תרבות אחרת וחיים אחרים. היו בינינו אי התאמות שהיה צריך לגשר עליהן וכך החלטנו שנינו שנסיעה לשנתיים תיטיב אתנו ועם המשפחה. נסענו ליוסטון בטקסס – רחוק רחוק מהמשפחה ומהחברים.

אני בצעירותי, צולם בביתי בצפת מול רכס הר מירון

ההסתגלות לאורח החיים החדש הייתה קשה, הגעגועים הביתה היו עזים. דמיינתי בעיני רוחי את הארץ את המקומות שבהם חייתי. ידעתי שלא נישאר ביוסטון הרבה זמן אבל זה לא ניחם אותי. רק המחשבה של המרחק בינינו, מרחק של אלפיים מייל היה מייאש אותי. כל יום חיכיתי לדואר לראות אם יש מכתב עבורי, מכתב שהיה מפיח כמה שעות של טוב עד לפעם הבאה. כשנסעתי לארה״ב לקחתי איתי את כל התקליטים האפשריים בעברית וגם הרבה מאד ספרי קריאה. כשהייתי במצב "קשה" הייתי שמה את התקליטים ושרה איתם. היה שיר אחד שאמר שעל השמש הזו אני לא אוותר ואני הייתי שרה בקולי קולות "לא לא אוותר".

טיילנו הרבה מאד בארה"ב, חצינו את היבשת לאורכה ולרוחבה. באחד הטיולים הגענו לנאס"א – מרכז החלל – וראינו שם את החלליות שהיו על הירח. ראינו את המזון שהאסטרונאוטים אכלו, את חליפות החלל שלהם. נכנסנו ממש פיזית לתוך אחת החלליות. שנינו למדנו: בעלי לתואר שני ואני לתואר ראשון, וכשסיימנו את הלימודים חזרנו הביתה.

המסקנה שלי לגבי הסיפור הזה היא שכדאי לטייל ולראות עולם, אפילו לגור איזשהו זמן בחו"ל, אבל תמיד תמיד לדעת שהבית הוא כאן.

הזוית האישית

דינה: החוויה העיקרית היא המפגש עם הילדים המקסימים האלה, שהם סקרנים מאד וצמאים לדעת על החיים. נחשפתי לשני ילדים מקסימים – עידו ויניב, ילדים חמודים. אני מאחלת לשניהם להמשיך להיות ילדים ואנשים טובים שידעו לתרום לסביבתם. שיגדלו ויתתפתחו להיות לאנשים שמעריכים את הטוב שניתן להם, ושיעבירו אותו לאחרים.

עידו: מה שאני חושב שכיף איתה מאוד, שאני אוהב להדריך אותה במחשב ולהזכיר לה דברים שאינה זוכרת איך לעשות. שהיא עוזרת לי בדברים שאני נתקע, מספרת לי דברים שלא ידעתי ושעניינו אותי מאוד. היא מצחיקה אותי ומאד נעים לנו יחד.