מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הישרדות ותושייה

סבתא שוש והנכדה מאיה
הורי ואני במעברת בת ים, 1957-1959
כיצד שרד אבי-סבא רבא של מאיה-אברהם את מלחמת העולם השנייה והתאחד עם משפחתו כשנה אחרי סיום המלחמה

הוריי, סבא וסבתא רבתא של מאיה, אברהם ויוכבד פסמניק חיו בעיירה בשם סוקולוב-פודלאסק במזרח פולין.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין, וכך החלה מלחמת העולם השנייה. עד מהרה הגיעו הגרמנים גם לעיירה. אחרי כשבועיים קיבלו הרוסים את השליטה באזור והציעו ליהודים לעזוב לתוככי רוסיה. המצב היה קשה. הגברים יצאו ראשונים לארגן את המעבר והמשפחות הצטרפו בעקבותיהם: אמי, אחותי התינוקת בת השנתיים וחצי ואחיותיה של אמי. הם התיישבו בעיר ז'לובין שברוסיה הלבנה, עיר שבה היו כבר יהודים, ואבי קבל דירה קטנה ועבודה. בזכות היותו חייט ובעל ידיים טובות, חייהם התנהלו כסדרם.

המפנה

ביוני 1941 רוסיה הצטרפה למלחמה נגד הנאצים. העיר ז'לובין הייתה קרובה לגבול והגרמנים התקרבו לשם. המשפחה והחברים ברחו לתוך רוסיה, כשבדרכם הופצצו הרכבות, והם הגיעו לעיר בשם גומל. לאמי נולד ילד בשנה זו, אחי, אך הוא לא שרד זמן רב בתנאי המלחמה ונפטר כשנתיים לאחר מכן. בינתיים החליטו הרוסים על גיוס כללי של גברים לצבא האדום, ואבי ביניהם.

המלחמה

המגויסים צעדו במשך ארבעה שבועות לעיר אורל, שבה היה כבר מחנה גדול. חלקם נשלחו לחזית וחלקם נשארו במחנה והתאמנו. התנאים היו קשים, ללא קורת גג, וירדו גשמים חזקים. הגרמנים גילו את המחנה וכולם צעדו ללא מזון, בגשם, למחנה אחר. הם אכלו תפוחי אדמה שמצאו בשדות עד שהגיעו לעיר קויבישב. שם החליטו הרוסים לשחרר את החיילים שבאו מפולין ולהפנות אותם לעבודות מלחמה.

אבי, שכונה אליושה, נשלח לעיר סברדלובסק שבהרי אורל וקיבל "עבודות שירות" למיניהן… התנאים היו קשים והקור היה עז ביותר. התמזל מזלו וחיפשו חייטים לצורכי המלחמה ואבי מצא עבודה טובה – כך עד שנת 1944 חי חיים נוחים יחסית.

בשנת 1944 גויסו הגברים בשנית לאימונים, והחלו בצעידה של חודשים, בקור עז, לכיוון ורשה. מדי פעם נשלחו חלקם ללחימה. הם המשיכו להתקדם לגרמניה, ובסביבות ברלין כבר נפוצו השמועות על כניעת הגרמנים. הם שהו ליד ברלין עד שהאמריקאים פינו אותה בנובמבר 1945.

אליושה, ראשון מימין

תמונה 1

ומה הלאה?

המלחמה הסתיימה. אברהם, אבי, לא ידע מה לעשות. הוא לא ידע מה עלה בגורל משפחתו, לא ידע לאן ללכת ובשביל מה. יהודים שפגש יעצו לו לא לחזור לפולין – המצב במזרח המדינה היה קשה והקהילה היהודית נכחדה ברובה. הוא החליט לחזור אלפי קילומטרים לעיר סברדלובסק שבהרי אורל, שם שהה תקופה מסוימת ורכש מכרים שאצלם עבד. הוא פגש יהודים שחזרו מסיביר לפולין ונתן להם את תמונת אשתו ובתו – מי מכיר, מי יודע?

במאי 1946 קיבל אבי ידיעה מרעישה מאדם שפגש באמי בעיר ליגניץ – האישה והילדה חיות, בריאות ושלמות!

שוב עשה אברהם מרחק אלפי קילומטרים חזרה אל העיר ליגניץ שבמערב פולין (לשעבר טריטוריה גרמנית) על מנת לפגוש באשתו ובבתו. אחותי הייתה בת תשע וכלל לא הכירה את אביה!

"תור הזהב"

כחייל לשעבר בצבא הרוסי קיבל אבי דירה יפה ועבודה טובה כחייט בקואופרטיב. החיים היו טובים ונוחים – חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה… אבי עבר תקופה קשה בזמן המלחמה, חזר לפולין והשתקם, ושנים ספורות לאחר המלחמה קיבל התקף לב קשה אך שרד אותו.

אני נולדתי ב-30 באוגוסט 1949.

אני, הורי ואחותי בפולין

תמונה 2

בשנת 1957 נפתח חלון הזדמנויות ליהודי פולין – אפשרו להם לצאת מהמדינה, ומשפחתי עזבה את החיים הנוחים ועלתה לישראל. אבי כדרכו מצא עבודה כחייט, ותמיד היה שלם עם ההחלטה לעלות ארצה למרות הקשיים במדינה הצעירה ועל אף שבהשקפת עולמו היה קומוניסט. אבי היה אוטודידקט, נוח לבריות וידע תמיד להסתדר ולהתחבב על סביבתו. אופיו הנוח והאופטימי עזר לו בתקופות הקשות בחייו והוא תמיד היה שבע רצון ממה שהיה לו. בשנת 1992 נפטר אבי בגיל 83.

יהי זכרו ברוך!

חפצים משמעותיים בחיי

קיבלתי בירושה מאמי מניפת עץ מצוירת וטבעת זהב. שמרתי עליהן במגירה האישית שלי. הטבעת נמצאת ברשות המשפחה כשבעים שנה, והמניפה כארבעים שנה. חפצים אלה הם מזכרת מאמי שנפטרה לפני 35 שנים בגיל צעיר.

הטבעת

תמונה 3

 

המניפה

תמונה 4

הקשר הישראלי שלי – 70 שנה למדינה

חוויית הילדות הישראלית הראשונה שלי

הייתי בת שבע וחצי עם עלייתי לישראל. לא זכור לי הרבה מפולין בה נולדתי, אבל זיכרונות השנתיים הראשונות בארץ אזכור לעד. הגעתי לישראל עם הורי ועם אחותי שתבדל לחיים ארוכים בתאריך 8.4.1957, שבוע לפני חג הפסח. הובאנו מהאנייה מנמל חיפה למעברת בת-ים, היישר לצריף מספר 141. מאחורי הצריף היה רק חול וחול! בלילה שמענו בני נוער חברי תנועת נוער שרים וחוגגים סביב מדורה! למחרת כבר חווינו את החמסינים של תקופת הפסח שהיו קשים מאד להורי, הרי באנו מארץ קרה…

בילוי אהוב מאד היה ללכת לים שהיה קרוב למעברה. כשנה היינו ללא חשמל, השירותים היו חיצוניים לצריף. אחרי כשנה שודרגנו לצריף יותר גדול, מספר 137 וגם שירותים היו בסמוך לבית. תחבורה ציבורית לא הייתה במעברה – אופניים היו להיט והחיים היו פשוטים אך שמחים! חול, חמסינים, ים – חוויות ראשונות של ילדות בישראל!

אני והאופניים- התחבורה במעברת בת ים

תמונה 5

זה היה לפני שישים שנה – כמו אתמול!

אני עומדת ליד הצריף: השנתיים הראשונות בארץ והמגורים במעברת אסבסטונים בבת ים.

תמונה 6

המבנה שעל הרקע שלו הצטלמתי מדמה את הצריפים שהיו במעברה ובהם גרו (אלו צריפים מגאולים של היום).

הזוית האישית

סבתא שוש: תכנית הקשר הרב דורי החזירה אותי להרהר ולשחזר את ההיסטוריה המשפחתית המיוחדת, ולהמשיך ולתעד את הסיפורים של דור המלחמה, הדור של הוריי. למזלנו בנותיי כתבו עבודת שורשים וזכו לראיין את הסבא שלהן ולשמוע את כל הסיפורים ממקור ראשון.

לצערי, לא זכיתי שיהיו לי סבים וסבתות, ולכן אנחנו משתדלים לתת מעל ומעבר לנכדים שלנו שאנו מהווים להם משענת ועזר ולמזלם הרב יש להם משפחה בת שלושה דורות. בצעירותי שמעתי הרבה סיפורים בבית אבי ואמי. יום יום זכרו והזכירו מה עבר עליהם ובזכות הפתיחות שלהם זכינו גם לספר לילדים ולנכדים. חשוב לזכור ולספר ולתעד, ותיעוד הסיפור שלנו בתכנית שלנו מהווה תעודה חשובה בהיסטוריה של עם ישראל.

הנכדה מאיה: נהניתי מאד להיות בתכנית ולשמוע את הסיפורים על המשפחה. מאחלת לסבתא בריאות ושמחת חיים.

דברי האמא, ענת ניר גנש:

 

מילון

אוטודידקט
מילה ממקור יווני והכוונה לאדם שמלמד את עצמו, לא לומד לימודים פורמליים. אבי היה אדם שקרא הרבה, התעניין בתיאטרון ובמוזיקה, כתב יפה ורהוט ביידיש והיה אוטודידקט במלוא מובן המילה

ציטוטים

”"שוב עשה אברהם מרחק אלפי קילומטרים חזרה אל העיר ליגניץ על מנת לפגוש באשתו ובבתו"“

”להיות אופטימי, לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולהודות על כל מה שיש לך בחיים.“

הקשר הרב דורי