מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הישרדות בהולנד בשנות המלחמה

אני וסבא בגינת ביתו.
סבא בזמן השואה.
ילדות בצל המלחמה

צבי יוסף הרשל נולד בסוף דצמבר 1942 ב-  Zwolle , זוולה, מזרח הולנד.

נולד: צבי יוסף, הבן של עמי וניקו הרשל. זוולה, 22 בטבת 03'

תמונה 1

Nico and Ammy Herschel – הוריו של צבי

תמונה 2

החופה של אמי וייל ו נ.ל. הרשל יהיה בעז"ה ביום ראשון 11 בניסן 5702 בבית הכנסת בזוולה בצהריים בשעה 2. כתובת בעתיד: רחוב ד. באוסמאן 4. אין קבלת פנים.

תמונה 3

כתובה

תמונה 4

בפברואר 1943 ניתנה הוראה מהנאצים ליהודי הולנד להיכנס לגטו באמסטרדם. צבי יוסף הרשל  עבר עם הוריו,  ניקו ואמי לגטו. בגטו הוריו יצרו קשר עם חבר נוצרי, בשם פיט שוונקה, (Piet Schwencke) שהיה חבר ופעיל במחתרת  ההולנדית נגד השלטון הנאצי. במהלך יצירת הקשר  נתפס פיט שוונקה והושלך לכלא.

ניקו המשיך להתכתב  עם Hendrikje Schwenck (הנדריקיה שוונקה) אישתו של פיט שוונקה. הנדריקיה שוונקה שלחה לניקו מכתב וממנו ניתן היה להבין שהיא מגיעה לגטו אמסטרדם לקחת את בנם יחידם, צבי יוסף, ולגדל אותו בבטחה בביתם.

צבי יוסף הרשל בשואה

תמונה 5

באפריל 1943 אשתו של פיט ובתם טינה שוונקה, (Tine Schwencke) נסעו ברכבת מאוסטרבאייק (Oosterbeek), עיירה שנמצא ליד ארנהם, לגטו באמסטרדם. נכנסו לגטו ישירות  למשפחת הרשל. השתיים לקחו את צבי התינוק שהיה בן כמה חודשים. הבת, טינה, בת ה 17 לקחה  את צבי עמה על הידיים כדי שיחשבו שזה תינוקה. היא יצאה מהגטו כשהיא נושאת את צבי התינוק ושני מסמכים- הכתובה ותעודת ברית המילה. ביחד עם אמה וצבי הם עלו על הרכבת וחזרו לביתם. הנסיעה צלחה.

תמונה 6

טינה שוונקה

כאשר הגיעו חזרה לביתם, האם ובתה הבינו כי זה מסוכן להשאיר את צבי עימם משום שהאב, פיט שוונקה, נכלא  והיה דיווח על התנועות המתנהלות בבית.  האם ובתה  טינה שוונקה התקשרו לחבר, שהיה אף הוא פעיל במחתרת ההולנדית  בשם וים דה יונג. צבי עבר לגור אצל משפחת דה יונג. וים  ומארחיה  דה יונג (Wim and Margje de Jongh) משפחה נוצרית אדוקה שדאגה ליידע את תושבי במקום כי בידיה תינוק יהודי ובקשה מהתושבים שישתפו פעולה ולא ילשינו.

בתו של וים דה יונג, שהתחתנה זה עתה בקשה לרשום את צבי הירש כילדה, אולם אמה, מרחיה דה יונג, הרגישה כי ברגע שקרבה לחיקה את צבי התקשתה לוותר עליו. בדיעבד, היה זה מזל גדול, משום שבעלה של הבת שהיה אף הוא פעיל במחתרת ההולנדית, נתפס ונשלח למחנה ריכוז מאוטהאוזן. במהלך המלחמה שונה משפחת דה יונג שמו של צבי להנקי (Henkie).

משפחת דה יונג אוגוסט 1943

תמונה 7

בספטמבר 1944 התקיים מבצע "מרקט גארדן" (כינוי היה גן שוק)  תחת פיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, מבצע מתוכנן של בעלות הברית. מטרת המבצע הייתה לעקוף את קו זיגפריד (שחסם את חציית נהר הריין לגרמניה) מצפון על ידי חציית הריין בהולנד, וכך לשמש לבעלות הברית כקרש קפיצה לפלישה אל תוך גרמניה.

אוסטרבייק (Oosterbeek) הופצצה, וגם בית המשפחה. בזמן הפצצות משפחת דה יונג נאלצה ללכת למקלט במרתף הבית. כשהבית עלה באש המשפחה נאלצה לעזוב את ביתם ועברה להתגורר בספקנבורק (Spakenburg) עד מאי  5.5.45, סופה של המלחמה.

הוריו של צבי נהרגו בסוביבור ביולי 1943. (חודשיים- שלושה  לאחר שיצאו מהגטו). אביו היה בן 28 ואימו בת 24. מכל 83 הקרובים ניצלה רק סבתו של צבי, רבקה הרשל.

בתום המלחמה צבי היה בן שנתיים וחצי. לאחר המלחמה סבתא של צבי, רבקה הרשל (Rebecca Herschel), הגיעה לספקנבורג למשפחת דה יונג. רבקה לקחה מיד את צבי עמה לרוטרדם (Rotterdam). צבי נלקח על ידי סבתו, לא נערכה עמו שיחה, לא הובהר לו דבר ובן רגע הוא חש כי איבד את אמו. מיד שמו שונה להרמן (Herman) (למרות שהשם האמתי שלו היה צבי יוסף) ומנוצרי הפך בן רגע ליהודי.

בגיל 8 גילה צבי שהוריו הביולוגיים הם למעשה לא מרחיה ווים דה יונג כי אם ניקו ועמי. למידע זה נחשף מחיפוש במסמכים שונים בבית סבתו. לצבי נודע כי אביו בגיל 18 כתב בהולנדית 14 יומנים  בהם תיאר את המצב הכלכלי, הפוליטי, עליית היטלר לשלטון והמדיניות נגד היהודים. במסמכים השונים אף מצא חלופת מכתבים בין עמי וניקו. בהתכתבות שהתקיימה בין עמי וניקו דובר רבות על ארץ ישראל (בזמנו פלשתינה) ועל העלייה. עמי וניקו התכוונו להתחתן ותאמו ביניהם שאם יקרה דבר מה הם יגיעו לנמל חיפה ויחפשו אחד את השנייה. עמי וניקו נהרגו ביחד ב-27 ביולי 1943 במחנה השמדה סוביבור (Sobibor) שבפולין, זמן קצר לאחר שצבי הוברח מהגטו באמסטרדם.

כשצבי גדל אצל סבתו, רבקה הרשל אסרה על צבי להיות בקשר עם משפחת דה יונג.

בגיל 13 לפני בר המצווה דרש צבי לראות את משפחת דה יונג. לאחר שנים כה רבות נפגש צבי עם מרחיה ווים דה יונג בחגיגת בר המצווה. הקשר עם מרחיה ווים דה יונג חודש וצבי נסע לבקרם. בגיל 14 מרחיה נפטרה ולאחר שנתיים וים נפטר.

צבי לא מסוגל היה לקרוא את כל החומר שנחשף לידו בבית סבתו בבת אחת. במשך שנים רבות צבי בכל פעם קרא קצת מהיומנים ומהמכתבים. באחד מן הימים התוודע לשם שוונקה שחזר רבות במכתבים שהיו בידיו. בגלל שבטווח הגילאים 14-16 נפטרו מרחיה  ווים דה יונג, צבי לא היה יכול יותר לשאול אותם ולכן פנה לאחיותיו החורגות בכדי לברר מי זה שוונקה. האחיות  החורגות אמרו לצבי כי היה זה חבר של אביהם שפעל במחתרת נגד השלטון הנאצי, אבל הן לא ידעו מה קרה לאחר השואה עם משפחת שוונקה. צבי לא הרפה והמשיך לחפש אחר פיסות מידע נוספות והוא גילה ששוונקה היה הבוס של אביו, ניקו.

בשנת 1994 צבי גילה שמשפחת שוונקה גם גרו באוסטרבק. צבי מיד כתב מכתב לבית העירייה באוסטרבק וביקש מידע על מקום המגורים של משפחת שוונקה. צבי טען שהוא עורך מחקר עבור "יד ושם" ומחפש אחר חסידי אומות העולם. לאחר שלושה חודשים קיבל לידיו מכתב בו צוין כי פיט והנדריקיה שוונקה אינם בין החיים, אולם, יש להם ילדים. בתה טינה מתגוררת בדריברכן (Driebergen) במרכז הולנד.

צבי איתר את מספר הטלפון ויצר עם טינה  מיד קשר בערב פסח שנת 1994. מעברו השני של הקו שמע צבי את טינה, קולה היה חזק ומלא עוצמה. צבי הציג את עצמו. טינה שאלה את צבי האם הוא בנם של עמי וניקו. צבי השיב בחיוב. לפתע נשתרר שקט מוחלט בן שני הצדדים. לפתע טינה לחשה "מצאתי את הבן שאיבדתי! אני כל כך שמחה שאתה חי, אבל לא ידעתי אף פעם שנשארת בחיים". צבי וטינה שוחחו ארוכות בטלפון והמשיכו להתכתב זה עם זו. טינה מעולם לא התחתנה ולא היו לה ילדים.

צבי הרשל נישא לאנטה בשנת 1965, נולדו להם שתי בנות- מירלה ונטלי.

באוקטובר 1994 לאחר ביקור בפולין ובסוסיבור, שם אמר קדיש על הוריו, נסעו צבי ואנטה להולנד ופגשו את טינה בפעם הראשונה. הייתה זו פגישה מלאת אמוציות משני הצדדים. האומץ שהפגינה טינה השאיר את צבי בחיים. טינה סיפרה לצבי על הנסיעה לאמסטרדם, על הכניסה לגטו, וסיפורים מרגשים עליו כתינוק כשהוא היה על הידיים שלה במשך ההברחה מהגטו באמסטרדם וברכבת לכיוון מזרח הולנד לאוסטרבק. טינה לא הייתה מסוגלת לדבר על המצב הרגשי שהייתה שהוריו של צבי מסרו אותו אליה להצלה.

צבי, עד הרגע שהוא נפגש עם טינה, לא ידע כיצד הוא הגיע למשפחת דה יונג, כי גם ילדי משפחת דה יונג לא ידעו מעולם להסביר לצבי כיצד הגיע למשפחתם. טינה השלימה לצבי את התמונה במלואה כשהיא סיפרה לו לראשונה שהיא זו שהצילה אותו כתינוק.

בשנת 1991 זכתה משפחת דה יונג להכרה כחסידת אומות העולם על ידי "יד ושם".

בשנת 1998 הנדריקיה שוונקה זכתה להכרה כחסידת אומות העולם על ידי "יד ושם".

דניאל הרשל שמוס, נכדו של צבי, ביקר בביה"ס "שלנו", בחדר שואה בשנת 2012 כאורח מביה"ס ניצנים בישוב. במהלך ביקורו בחדר שואה גילה לתדהמתו את העתק של איוריו על החיים של הסבא שלו שסבא רבא (ניקו הרשל) צייר ב-1942.

באיוריו ניקו סיפר וצייר על החיזיון החיים שהיה לו על הילד שלו שעומד להיוולד. בחיזיון הזה הוא גם חלם על ארץ ישראל ושמשפחתו יחיו בארץ.

האיור המקורי נמצא במוזיאון השואה בוושינגטון, ארצות הברית.

לוח חיים

תמונה 8

יוסף  צבי

1.  הולדת צבי 1942.

2. בעגלה ינואר 1943.

3. דיוקן עצמי של ניקו הרשל שמכריז שהוא האבא של צבי.

4 ו- 5.  צבי יוסף גודל וההורים שמחים לראות שהוא גודל.

6. ראשון למרץ 1944 צבי למד לעשות צרכים בסיר.

7. מזל טוב – צבי בן שנתיים דצמבר 1944.

8. דצמבר 1945-  צבי יוסף בן שלוש.

9, 10 ו-11. בפברואר 1946 – צבי מקבל בגיל 4 את הספר הראשון ברואה חשבון בגלל שאביו רואה חשבון.

12. אוגוסט 1948 – צבי הולך לבית הספר.

13. צבי הולך לביה"ס עם הציוד בתיק ועושה הרבה כיף.

14, 15 ו-16. צבי אוהב הרבה ספורט, משחק כדורגל  וגם מטייל על החוף.

17. ארץ ישראל עשה רושם גדול על צבי.

18.לאחר "הכשרה" עם בני עקיבא, צבי יוסף עולה לארץ באוגוסט  1962.

19. בפברואר 1964 צבי מתחתן עם מירים טוף (שם דמיוני).

20. במרץ 1964 הגיע טלגרמה (מברק) מהולנד שההורים יגיעו.

21. באוגוסט 1964 ההורים הגיעו.

22 ו- 23. נובמבר 1967 נולד בן שקראו לו פנחס פיחורו הרמן (שם דמיוני).

24. צבי נוכח בברית – מזל טוב.

Stolpersteine Nico Louis Herschel and Malchen (Ammy) Herschel-Weijel

Zwolle 25 March 2015. Published  April 5, 2013

“GATHERING CLOUDS”

Tswi J. Herschel עננים מתקבצים ברקיע©

“Gathering Clouds”

גטו אמסטרדם 1943

מאת: צבי י' הרשל

למרות שהאביב בפתח, עדיין קר וגשום. סוף אפריל והלחות המדכאת שבשבועות האחרונים רק מגבירה את הערגה לאביב. הניצנים שעל העצים ברחוב שלנו גדולים וזקוקים לרסיס של קרן שמש כדי להיפתח. הדשא שעל הגדה מול ביתנו הופך לירוק בהיר. הכל מציין התחדשות של הטבע. הציפורים שרות ובונות בקדחתנות את קיניהן.

החיים שלנו אמורים להיות מתואמים עם המסלול הטבעי הזה. האיזון שאנו אמורים לחוות תוך הקמת משפחתנו הצעירה סובל מכוחות הכיבוש הגרמני, המגבילים את החופש בקרב היהודים. עצמאותם של יהודי הולנד הולכת ומוגבלת מיום ליום. נראה שלא עובר יום מבלי שצו חדש מונפק ועלינו היהודים לציית לו. בתחילת החודש, אילצו השלטונות את משפחתנו הקטנה לעבור מצוולה אל הרובע היהודי באמסטרדם.

עד אז תמיד הצלחנו לחמוק מהמעבר. עקב משרתי כסגן מנהל בית הספר היסודי היהודי באנסכדה, הגירוש הכפוי הזה נדחה בהתמדה. אבל בית הספר נסגר והתלמידים נשלחו ליעד בלתי ידוע. ב-11 בנובמבר בשנה שעברה, נאמר לאשתי ולי להגיע לאמסטרדם ושם נשלחנו ל"הולנדסה שוובורג" (תיאטרון יהודי לשעבר שבו נאספו היהודים לפני הגלייתם). אשתי הייתה אז בחודש שביעי להריונה והצליחה להעמיד פנים שהיא בחודש תשיעי ועומדת ללדת בכל רגע. היא קיבלה רשות לשוב הביתה כדי ללדת. עקב התעקשותה הנחושה שלא תוכל לעזוב בלעדיי, גם אני קיבלתי רשות לצאת מהשוובורג איתה.

חלון חדרנו ברחוב טוחלאווג, שבו שלושתנו מתגוררים כעת, משקיף על מסילת הרכבת. פסי הרכבת מבריקים לאחר הגשם ונעלמים בקצה קשת רחבה על פני תעלת וייספרסטראט. הדיירים הקודמים השאירו וילונות על החלונות ופיסת לינוליאום בלוייה על הרצפה. ישנו חור בציפוי הרצפה ליד הדלת, שנוצר עקב הרגליים הרבות שדרכו עליו. האווירה דחוסה ומנוכרת. במקומות מסויימים, הטפט נקרע והצהיב. כמה משפחות התגוררו כאן לאחרונה? הייתי רוצה לקחת אתי את הספרים שלי אבל למרות תשוקתי זו כבר העברתי אותם לחבר לא יהודי בספטמבר שעבר, שישמור עליהם למעני. מול החלון, בפינה, ניצבת המיטה שלנו ולידה העריסה. במרכז החדר עומדים שולחן עץ ושני כיסאות. שתי מזוודות, הנושאות את שמותינו ותאריכי הלידה שלנו באותיות לבנות, מונחות על הרצפה בפינה שליד החלון. לצדו האחר של החלון מונחת ערימת ניירות הדרושים לחיי היום-יום על גבי שולחן נמוך.

עדיין מוקדם בבוקר. אשתי אורזת את קומץ בגדי התינוק של בננו. אני מחזיק במעטפה גדולה וצהובה המכילה את הכתובה, תעודת הנישואין שלנו וכמה תמונות שהכנתי לפני כמה ימים שילוו את בננו. קר לי. הבוקר, כאשר אמי הניקה את גוש האושר הקטן שלנו, ישבנו צמודים והבטנו בבננו שגמע לשובע מחלב אמו. החיים החדשים שיצרנו ואשר היו אמורים להכניס אור לחיינו בימים אפלים אלו – היום עלינו להיפרד מהם. אני עדיין אוחז את המעטפה בידיי, עומד מול החלון, חש פיק ברכיים, ובוהה החוצה מבעד לחלון. העובדה שעלינו להיפרד מן התינוק שלנו גורמת לי לתחושה קשה. תחושה של חוסר מציאות, בלי עתיד, שבה אנו משמשים טרף לשנאה התהומית ליהודים, מדכאת אותי.

את הקרב הזה הפסדנו עוד בטרם החל. שטף השמועות מעולם לא נעצר והן מאוששות בהודעות על מותם של ידידים וקרובי משפחה. על מנת לוודא שבננו ייצא מכלל סכנה, נקטנו צעד של העברתו למקום בטוח יותר. הרחק מהרשע, הרחק מאתנו, אצל משפחה בלתי נודעת שבידיה הפקדנו בעיוורון את בננו. פשוט אין דרך אחרת. עשיתי ככל שביכולתי לחמוק מהאחיזה החונקת של הגזירות שננקטו נגד היהודים. כאשר הייתי נער, הבנתי בהדרגה שעליי לטפח את זהותי היהודית על מנת להמשיך לתפקד כיהודי.

שילוב של דת ואומה יהודית משלנו בפלסטינה הוא הבסיס היחיד לקיום יהודי אמיתי. אוסף ספרי הציונות שלי גדל והשתווה לשיעור התשוקה לבנות את ארץ ישראל כחלוץ. השתתפתי כמעט בכל הפעילויות הציוניות. נשאתי הרצאות על ציונות והשתדלתי לסחוף את הקהל. לפני הנישואין שלנו, אשתי ואני חלמנו על עלייה והכנו את עצמנו לעבודה הפיסית הקשה הממתינה לנו בפלסטינה הרחוקה. גם בזמנים אפלים אלו, המשכנו בהכנות אלו. פנינו לקורס ההכשרה המקצועית של חלוצי ארץ ישראל ועבדנו כאיכרים את האדמה במחוז גלדרלנד.

אבי נעצר ונשלח למחנה העבודה בדרנטה ומשם שוגר לאחר מכן אל מותו. ההודעה על מותו הגיעה פחות או יותר במקביל לפנייה שלנו לעלות ארצה עם מסמכים מפלסטינה. התחושה שמשלוח יהודים ברכבות למחנות עבודה במזרח קשורה איכשהו במוות אוששה בעקבות הודעה מאחד המחנות שאבי מת, לצד החדשות הקשות שגורלם של אביה ואחיה של אשתי היה דומה.

ניסיתי בעדינות לעדכן את אימא בנוגע לעזיבתנו המתוכננת. לא היו לה כוח ואומץ לאפשר לנו לעזוב ודחיתי את ההגירה המתוכננת. כאשר סוף-כל-סוף היינו מוכנים להגשים את תכניותינו נגד רצונה, איחרנו את המועד והדבר לא היה אפשרי יותר.

להכנס למחבוא ולהתגורר אצל משפחה לא-יהודית בלתי מוכרת הייתה הדרך היחידה להציל את חיינו. גם צעד זה אינו בהכרח בטוח. בגידה גרמה להגליה מידית של המסתתרים וגם של אלו שסיפקו להם מחסה. ההכנות לעבור למסתור כבר הושלמו. לפני שיצאה ההוראה שלא לאפשר ליהודים לעבוד בשירות הממשלה, עבדתי כסגן מפקח עבור עיריית ארנהם וסביבותיה. במהלך העסקתי, למדתי להכיר היטב את המנהל שלי והערכתי אותו מאוד. הוא היה בעל תחושת צדק מפותחת ששלטה בצעדיו ברגעים הקשים ביותר. לאחר שנאלצתי להתפטר, הוא שמר על קשר איתי ועזר לי בבקשות עבודה שונות. שוחחנו רבות על הכיבוש הגרמני והאמצעים שננקטו נגד יהודים.

הצווים הראשונים נגד יהודים נראו תחילה כמו גחמות מרושעות, כגון איסור כניסה לקולנוע, לתיאטרון ולפארקים. אבל לאחר זמן מה התברר ששוללים מהיהודים את כל זכויות האזרח שלהם. רכושם הועבר ללא-יהודים או נמכר. כל היהודים שבשירות הממשלה פוטרו.

במהלך אחת השיחות האלו הוא הודה שיש לו קשרים עם המחתרת והציע למצוא למשפחתנו מקום מסתור. הסכמנו, שאם הוא יחשוב שעלינו להיעלם, הוא יזהיר אותנו וכאשר אני אחוש שעדיף לנו להסתתר, איידע אותו. ביולי שנה שעברה, שמעתי שהוא הוחזק כבן ערובה בהארן, עם עוד 250 אזרחים ידועים, ולפיכך מסוכן מדי ליצור קשר עם אשתו. עקב הנסיבות הללו, הצלחתי לומר לאשתו שהדבר הראשון שברצוננו לעשות הוא לוודא את ביטחון שבננו ולשלוח אותו למסתור. החלטה זו להעביר את האוצר הקטן שלנו לזרים הייתה קשה מנשוא עבורנו. הרעיון של מסירה לאחרים של משהו כה עדין, יקר ותלותי הותיר אותנו בלי יכולת לדבר, שקועים בייאוש תהומי. קשה לבטא במילים את העצב שנבע מהייאוש שלנו. קרועים ומלאי ספקות, ככל שהיום קרב, נמלאנו באימה ובחשש.

הפעמון שבכניסה מצלצל ומהדהד בחדר המדרגות. קול הפעמון גורם לי לאחוז במעטפה בכוח רב יותר, עד שפרקי הידיים שלי מלבינים. אני מסתובב בחדות ומביט באשתי. עינינו נפגשות. אנו קוראים את היגון המשותף הנשקף זה מעיני זה.

הרכבת מאוטרכט מגיעה לתחנת אמסטרדם-אמסטל בסביבות אחת-עשרה. שתי נשים יושבות זו לצד זו באחד מקרונות המחלקה השנייה. במהלך הנסיעה, הן מפסיקות בהדרגה לשוחח. הן מביטות מבעד לחלון מבלי לראות את הנוף הדוהר וחולף לו. שתי הנשים מסתירות את המתח הפנימי שלהן. מוקדם בבוקר, יצאו האם ובתה מביתן באוסטרבייק (ליד ארנהם) ונסעו לאמסטרדם על מנת לשוב מאוחר יותר באותו היום. גשם יורד, האוויר אפור וקר, קר מדי לעונה זו. רעש הגלגלים על גבי המסילה חד-גוני, שיק-שוק, שיק-שוק. האישה הבלונדינית הצעירה עם העיניים הכחולות מביטה הצידה אל אמה ומחפשת קשר כדי להבהיר באמצעות מבטה הנחוש שלמרות היותה בת שבע-עשרה היא מסוגלת לבצע את המטלה הקשה שנטלה לעצמה. ברגע שבו אמה ביקשה ממנה לעזור לה ולנסוע איתה לאמסטרדם היא לא היססה שנייה והסכימה מייד. שתי הנשים הכינו את עצמן למסע הזה וניסו לצפות את כל מה שעלול לקרות כדי לוודא שיצליח. המשימה העלומה שעליהן לבצע אינה מוגדרת לחלוטין מראש ובהחלט אינה נטולת סיכונים. כיוון שאביה נאסר כבן-ערובה, נעוריה חסרי הדאגה של הבת נגדעו. הדבר גם הגביר את המעמסה המוטלת על אשתו. חוסר הוודאות שהכובש עלול להחרים את ביתם מרחף מעל המשפחה כמו עננה שחורה.

אם מסע זה יסתיים באסון והן ייעצרו, גורלו של הבעל המוחזק כבן ערובה ייחתם. מה שהניע אותם היו שיקולים הומניטאריים בלבד. הן בחנו את הדבר וחשבו עליו היטב, ושתיהן קיבלו את המטלה ובלי שנייה של היסוס התכוננו לעשות ככל שביכולתן כדי שהמסע הזה יסתיים בהצלחה. הרכבת נכנסת לתחנה, הבלמים צורחים וצורחים כאשר היא נעצרת פתאום. שתי הנשים נעמדות לאט ומדשדשות לעבר הדלת עם הנוסעים האחרים. הן נתקלות בפרץ הרוח הקרה ביציאה הראשית. קולו של גבר מהדהד ברמקולים ומכריז על משהו. חיילים גרמניים צועדים על הרציף במדים ירוקים כהים ושולחים בכולם מבטים חסרי בושה. האם ובתה הולכות במהירות אל המדרגות המובילות למטה ומראות את הכרטיסים שלהן לכרטיסן שעומד ליד היציאה. כעת הן נמצאות בכניסה הראשית לתחנה.

הקירות מקושטים בציורים גדולי מידה. המקום הומה קולות רבים והרעש המשולב בהכרזות שמשמיעים הרמקולים הופך את האווירה למנוכרת. שתי הנשים עוזבות את התחנה באווירת ניכור זו. כאשר הן יוצאות, מזג האוויר האפרורי והמבט שעל פניהם של האנשים שברחוב מעיקים עליהן מאוד. הן מתמקדות במטלה, חוצות את הכיכר ומתקדמות לעבר הרובע היהודי, אל הכתובת שקיבלו. העצים שברחוב עדיין ערומים אך מלאים בניצנים העשויים לפרוץ בפריחה בכל עת. הדשא שלאורך הכביש מתחדש וצבעו ירוק בהיר. בחוץ קר ואפור. שתי הנשים הולכות בנחישות, נקישות עקביהן מהדהדות ברחוב השומם. הן סוקרות את מספרי הבתים. הבתים נראים מסכנים ובלתי מאוכלסים. יש מעט אנשים בחוץ בגלל מזג האוויר הגרוע. הסיכוי שיעצרו אותן וישאלו למטרת ביקורן בגטו אינו גדול. עוד כמה בתים והן יגיעו ליעדן. הן נעמדות מול המספר שקיבלו. לאחר שווידאו שאיש לא שם אליהן לב, האם מצלצלת בפעמון.

הפעמון מצלצל בקול רם וניתן בבירור לשמוע אותו ברחוב. כמה דקות לאחר מכן הדלת נפתחת. שתי הנשים חומקות פנימה וסוגרות את דלת הכניסה מאחוריהן. הן מביטות למעלה באפלולית ורואות דמות של גבר, שנעלם במהירות. הן מטפסות לאט במדרגות הצרות והרעועות. המדרגות שחוקות, עדות לרגליים הרבות שעלו בהן. המעקה רופף מעט. הקירות מלוכלכים ומשווים לחדר המדרגות מראה עלוב. ריח אוכל לא טרי מרחף על פני הקומה הראשונה. אחת הדלתות פתוחה למחצה ובכי של תינוק מקבל את פניהן. הן משגיחות בעוני ובייאוש כאשר הן נכנסות לסלון. ארבעת האנשים אומרים זה לזה שלום בעצב. הן נשאלות שאלות לגבי ההסדרים אצלן בבית. מהמרץ והלהט של הזוג הצעיר נותר שריד בלבד. הם עומדים מולן חסרי אונים וידיהם מידלדלות מטה. הנסיבות הובילו אותם למצב משפיל, מעבר להצדקה.

השולחן ערוך לתה. המשקה מחמם את הגוף אבל לא את הנפש. הילד הפסיק לבכות כאילו חש שהגיע הזמן להיפרד מהוריו. הוא מביט סביב החדר בעיניו הכחולות ומשגיח בתנועות כל אחד ואחד מהם. ההורים עומדים בפני החלטה קורעת לב לתת את ילדם, את בבת עינם, לאחרים – לזרים, בתקווה שכאשר האומללות האיומה של המלחמה האכזרית תחלוף יוכלו לראות את בנם שנית. הכאב העצום שבלבם ניכר בפניהם.

האב מלטף את שערו הכהה של בנו ביד אחת. בידו השנייה הוא עדיין אוחז במעטפה הגדולה. האימא לוקחת את המעטפה מידיו ומכניסה אותה לתיק עם בגדי התינוק. לאחר מכן היא פונה ומריחה את ילדה מהעריסה. היא מחליפה לו חיתול במיומנות, מלבישה אותו במעיל ומכסה את שערו הכהה והמתולתל בכובע. היא מעבירה את התינוק בעדינות לאב, שאינו מסוגל לעצור את הדמעות. בידו החופשית הוא מקרב את אשתו אליו ושלושתם מתחבקים יחד. האם והבת עומדות בלי לנוע ומושפעות עמוקות מהפרידה השקטה ושוברת הלב. הן חשות כאילו תקעו אותן במסמרות לקרקע ובוכות בכי בלתי נשלט. הן מתפללות בדממה מעומק ליבן, שהטרגדיה הזו שנגרמה בידי שנאה בלתי נלאית כלפי יהודים לא תמומש בנטילת חייה של המשפחה הצעירה והמבטיחה הזאת. הגיע הזמן להיפרד. בתנועה טבעית ואינסטינקטיבית, האם פותחת את חולצתה ומגישה שד לתינוק. כולם מביטים בילד ששותה לרוויה ומתופף באצבעותיו הקטנות על חזה של אימו. פניה של האם המניקה רטובים מדמעות. קצות פיה משוכות כלפי מטה ביגון ובכאב אימהי שבא מתך עצם נשמתה ונשקף מתוך עיניה.

שתי הנשים מאוסטרבייק יורדות במדרגות בקושי. הבת נושאת את התינוק והאם את התיק. בלי מילים הן נפרדות לשלום בדמעות. ליבותיהן קרועים לנוכח האירוע הטראגי הזה, שתיהן הולכות לכיוון התחנה ומותירות מאחור את הזוג הצעיר עם ריקנות נוראה. שניהם נעמדו בראש המדרגות, אוחזים זה בידו של זה.

צבי י' הרשל תל מונד, ישראל

ניקו לואיס הרשל 20.09.1915

אמי (מלכן) הרשל-וייל 03.04.1919

הוגלו מאמסטרדם לווסטרבורק 20.06.1943

נשלחו מווסט בורק עם 2207 יהודים אחרים לסוביבור שבפולין 20.07.1943 עם הגיעם כולם נשלחו לתאי הגזים 24.07.1943. הנערה הצעירה הייתה בת 17 בזמן שהסיפור הזה התרחש.

לאחר שנים של חקירה כדי לשחזר בדיוק את מה שקרה, מצאתי אותה מתגוררת בהולנד, 51 שנה לאחר שלקחה אותי כאם צעירה בזרועותיה והביאה אותי למקום מבטחים.

התקשרתי אל כריסטין שוונקה והצגתי את עצמי: "גב' שוונקה, שמי צבי הרשל ואני מתקשר אלייך מישראל."

היא ענתה מייד: "אתה בנם של ניקו ואמי?"

השבתי בחיוב.

תגובתה הייתה: "אלוהים אדירים, נדמה לי שמצאתי את בני האובד."

אחרי דממה רגשנית קצרה, היא המשיכה ואמרה: "לא ידעתי שאתה בחיים." "זה כל כך מרגש. קשה לי להביע את האושר והשמחה שגורמת לי השיחה שלך."

היא סיפרה לי את הסיפור כולו כאשר נפגשנו כמה שבועות לאחר מכן. הפכנו למשפחה.

הזוית האישית

אני מעריך מאוד ומכבד את הוריי ואת כל ההורים שנאלצו להפקיד את ילדיהם בכאב עצום בלבם בידי זרים, בתקווה ששאר בשרם יצליח לשרוד. יש להוקיר את החיים שהם העניקו לנו ולהעביר אותם הלאה. אנו הילדים ניצולי השואה, חייבים להיפתח ולספר על הצער שעברנו לצאצאינו על מנת שיוכלו לבנות את חייהם בשקט ובשלווה.

מילון

שואה
במלחמת העולם השנייה העם היהודי עבר השמדה מצד הנאצים. במסגרת המלחמה נספו 6 מיליון יהודים.

ציטוטים

”אנו הילדים ניצולי השואה, חייבים להיפתח ולספר על הצער כדי שילדינו יבנו את חייהם בשקט.“

הקשר הרב דורי