מאגר סיפורי מורשת

הסבתא אסתר כהן – חללה מספרת לנכדתה אסתר חנה כהן:

נולדתי בשנת 1953 בלבנון, בעיר ביירות. הוריי הם שלמה וג'מילה (יפה בעברית) נחמד, אני הבת הקטנה למשפחה בת ששה ילדים.

גרנו בביירות, בירת לבנון והגדולה במדינה, ברחוב של היהודים. ברחוב הזה שכנו בתי הכנסת וגם בתי הספר של היהודים. בבית הספר למדנו כמה שפות: עברית כי אנחנו יהודים, צרפתית כי זה היה בית ספר, שהצרפתים בנו לנו. שמו של בית הספר נקרא "אליאנס" (בית הספר הוקם בזמן המנדט הבריטי שלט בארץ ישראל, ובלבנון שלטו הצרפתים). למדנו גם ערבית – שזו שפת האם והשפה שמדברים בה בלבנון, בכיתות היותר גבוהות למדנו גם אנגלית.

היה לנו חוגים, כל מיני ריקודים וגם מקהלה, היה לנו גם אולם קולנוע שבו היו מסריטים לנו סרטים.  בבית ספר היו מוכרים לנו ארוחת בוקר למי שרצה, כריכים, שתייה והיו לנו כמובן גם הפסקות.

למדנו בנים לבד ובנות לבד, באמצע הייתה גדר. היינו לומדים פעמיים ביום: בין השעות 8:00 עד 13:00, הולכים הביתה לאכול ארוחת צהריים, וחוזרים לבית ספר בסביבות השעה 15:00-15:30  ונשארים בבית הספר עד לשעה 17:00 בערך. הבנים היו לומדים תורה, היו להם כיתות מיוחדות עם מורים לתורה וזה נקרא "תלמוד תורה". המורים שלנו היו יהודים, מוסלמים וגם נוצרים וזה לא הפריע.

כשרצינו לעלות לכיתות היה המנון, היינו חייבים לשיר את ההמנון של בית הספר. היינו עולים לכיתות בשורות. כשהמורה נכנס היינו חייבים לעמוד, ואסור היה לשבת עד שהוא הורה לנו לשבת. בשיעור לא דיברנו אף מילה, ואוי ואבוי למי שעשה טעות, המורים החזיקו סרגל ביד. לא אחד או שני תלמידים, אלא הרבה ילדים "זכו" לקבל ביד מכות מהסרגל.

בגיל 12 עברנו דירה לרחוב יותר רחוק. כי הדירות, שהיהודים גרו בהם ברחוב היהודים היו בשכירות, המשכיר של הדירה שלנו סרב לחדש לנו את החוזה. אז נאלצנו לעבור לדירה קצת יותר רחוקה מרחוב היהודים. היינו באים ברגל לבית ספר. כשהייתי קטנה אבא שלי היה לוקח אותי לבית הכנסת, ובחגים היו מגיעים ערבים ומוכרים כל מיני דברים מתוקים כמו בקלווה מחוץ לבית כנסת. היו בלבנון יהודים דתיים וגם מסורתיים, אף אחד לא הלך בשבת ללמוד בבית הספר.

כשסיימתי את כיתה יב' בבית הספר, נרשמתי לבית ספר של איטלקים, אבל לא למדתי שם תקופה ארוכה, אלא רק כמה חודשים, כי מיד אחר כך עליתי לארץ עם המשפחה. בתקופה זו התחילו בלבנון מהומות. היה זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, הערבים כעסו על היהודים. אבא שלי הבין שאין חיים יותר בלבנון והוא החליט שעולים לארץ ישראל. הוא אמר לנו שאסור לספר לאן אנחנו נוסעים. ילדים בכיתה שאלו אותי "לאן את נוסעת?" הייתי עונה להם ש"יש לי דודה בארגנטינה". הלכנו לסוכנות היהודית בביירות, הם שאלו אותנו שאלות, בדקו אותנו בבדיקות רפואיות נתנו לנו מסמכים ומשם עלינו לארץ!

כשבאנו לארץ, אחותי הגדולה בקי (רבקה) עלתה לפנינו וגרה בארץ. בהתחלה עדיין לא מצאנו דירה, וגרנו אתה. היא עזרה לנו לחפש דירה. הסוכנות היהודית אמנם, מסייעת במציאת דירות לעולים חדשים, אבל ההורים שלי דחו את ההצעות שלהם. כל ההצעות שלהם היו דירות בקומה רביעית בלי מעלית. הצעות שלא התאימו לנו. מכיוון, שיש לי אח, מרקו, שהוא נכה מלידה, ולא יכולנו לקחת את זה. בסוף מצאנו דירה. הבאנו במכולה קטנה את החפצים מלבנון, את השטיחים, חלק מהרהיטים וכלים שונים.

עלינו לארץ בשנת 1970, כשהייתי בת 17. אנחנו ידענו עברית מלבנון, אך, בכל זאת אמרו לנו להירשם לאולפן. הלכתי עם מרקו אח שלי לאולפן בתל אביב, וידענו יותר טוב מכולם עברית!

רציתי להמשיך ללמוד והלכתי ללמוד קורס של "דקטילו" , הקלדה במכונת כתיבה.(לפני שהיה מחשב…) למדתי להקליד בלי להסתכל על המקלדת. ידעתי להקליד בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית. מצאתי עבודה אצל שלושה עורכי דין, שחיפשו עובדת מתאימה, עבדתי אצל כולם בשלושת השפות שידעתי. עזבתי את עבודתי כשנולדה לי בתי הבכורה, יפה.

הזוית האישית

אסתר חנה כהן: תודה לך סבתא שטרחת להגיע למפגשים ולספר לי את סיפור חייך העשיר. אני מאחלת לך הרבה שנים של בריאות, אושר ושמחה.