מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

היציאה לאור

אליעזר ירון, צילום: רענן כהן
הפנינג גאווה בגן מאיר
חיי כהומו בארון בעשורים הראשונים לקום המדינה

שמי הוא אליעזר – ע"ש סבא שנהרג בשואה. שם משפחתי המעוברת הוא ירון, אבל אני קורא לעצמי ירון כשם פרטי כי אני אוהב את השם הזה יותר.

נולדתי בברגן בלזן (מחנה בגרמניה, צפונית להנובר) בשנת 48, להורים שהכירו במחנה. עליתי לארץ בשנת 1949.

ילדותי

בתור ילד לא הייתי מודע לנטייתי המינית השונה, אבל ידעתי שאני קצת אחר. הייתי משחק רק עם הבנות של השכונה, למרות שגם בנים היו משחקים, אבל אני הייתי עם הבנות. אני זוכר שבגיל 10-12, היום קוראים לי "הומו" או "אישתי". לא נעלבתי מזה אז…למרות שניסו להעליב אותי. בגדול, אני לא זוכר את ילדותי כמאושרת. בשונה מהילדות של הילדים היום, שמקבלים הרבה אהבה, לי לא היה את זה. כל הסבים שלי נספו בשואה. לילד שהייתי אז לא היה למי לרוץ לחיבוק.

תקופת בית הספר

בגיל 12 עברתי לרמת גן. נכנסתי לתיכון, לתקופת פריחה. הייתי מאוד מקובל, תמיד בחרו בי, והייתי מוקף בהמון חברים ובעיקר חברות, שאני בקשר איתן עד היום. ארגנתי מסיבות כיתה, והייתי מרכז העניינים. כשהייתי בן 15, הלכתי למסיבת כיתה. תמיד הייתי חוזר דרך גן המלך דוד ברמת גן, שם בדיעבד הסתבר לי שהיו מפגשים של הומואים. הייתי יושב שם מתוך סקרנות. פעם אחת מישהו התחיל איתי, בחור מבוגר ממני, בטח בן 20. הייתי ילד צעיר ותמים. חזרתי הביתה, נרגש. ההורים שלי לא היו בבית. חשבתי שמה שאני עושה זה אסור, וצריך לשמור את זה בסוד. ואז אמרתי "טוב, נראה מה לעשות בבוקר." זו היתה ההתנסות הראשונה שלי.

תקופת הצבא

בצבא הייתי במשרד. הצבא עבר עליי בניחותא, נהניתי בסך הכל, והתחתנתי באמצע השירות, עם אשתי, שהכרתי כבר מהתיכון, בכיתה י' (בשישית).

בגיל 19, כשהייתי בצבא, הייתי יוצא הביתה כמעט כל יום. ערב אחד, לפני שבאתי הביתה, נכנסתי לגן דוד המלך. ישבתי שם לדבר עם חבר, א'. ניגש אלינו שוטר וביקש תעודות זהות. היו באותה תקופה לוקחים אפילו לתחנת המשטרה, לרשום ש"תפסו" אנשים בגן. ואני, במעשה פזיזות, חוטף לשוטר את תעודת הזהות שלי, ובורח. השוטר רדף אחרי עד לרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. הספקתי לעבור את הכביש, והוא נתקע ברמזור. הצלחתי לברוח. החלטתי לחזור לצבא. אז לא היו טלפונים. למחרת חזרתי הביתה, ואיך שנכנסתי, אמא שלי אמרה לי שהם היו מבוהלים אתמול. כנראה שלפני שלקחתי לשוטר את תעודת הזהות, הוא ראה את הכתובת שלי, והגיע אלי הביתה בעשר בלילה. הוא שאל את הורי אם יש להם בן חייל, אימי אמרה לו שכן. השוטר אמר שהוא רצה לעצור אותי, וכמעט נדרסתי. הוא אמר להורי שיגידו לי להתייצב אצלו במשטרה.  כמובן שלא הלכתי. עד היום אני תוהה מה היו השיקולים של השוטר. בגיל 65, סיפרתי לה למה השוטר עצר אותי.

התחברתי עם א'. שנינו התחתנו. אותו א' חיבר אותי עם כל חברי הסטרייטים. והוא נעלם. עליו היו רכילויות שהוא הומו, עליי עוד לא. לאחר שנים, כשידעו עליי, מישהי אמרה לי שלחברים שלה יש חבר שמחפש מערכת יחסים. יום אחד קיבלתי טלפון. "שלום, מדבר א'. קבענו להיפגש לשתות קפה. חשוב לציין, שכשהכרנו בתור נערים, הוא היה בחור יפה תואר. הגעתי לפגישה, לתל אביב, פותח לי איש את הדלת, איש שמן, זקן, נראה לא טוב. לקח לי כמה שניות להבין מאיפה הכרתי אותו. זה אותו א'! זיהינו אחד את השני. ישבנו כמה שעות, אבל כל הזמן הייתי בהלם, מה קרה לאותו בחור חתיך שהכרתי אז. אחרי כמה שבועות נפגשתי עם החברה הסטרייטים שלי, וסיפרתי להם את הסיפור.

תקופת הנישואין

כשאשתי עוד הייתה בחיים, נסעתי לשוויץ. בגלל עומס במטוס, שודרגתי למחלקה אחרת. ליידי ישב בחור שווייצרי, צעיר ממני. התחלנו לדבר, והוא הזמין אותי לפגוש אותו במסעדה בערב שאחרי הטיסה. הסכמתי, ובערב שלאחר מכן נפגשנו. כבר הבנתי שהוא הומו, ואני מניח שהוא הבין שגם אני. סיימנו לאכול, כמובן שהוא לא הסכים שאשלם, והציע שאבוא אליו הביתה. נסענו אליו, וגיליתי שהוא גר בבית מפואר וגדול מאוד. ישבנו בסלון ושתינו. מפה לשם, נשארתי אצלו בערך שבועיים, ולאחר מכן חזרתי לארץ. הייתי נוסע אליו פעם בכמה חודשים, מספר כל פעם תירוץ אחר לאשתי. באיזשהו שלב הוא ביקש שאעבור לגור אתו, לא הסכמתי, ולא דיברנו במשך זמן מה. כעבור שנים קיבלתי טלפון מאחותו, שבישרה לי שהוא מאוד חולה ומבקש שאבוא. כמובן שנסעתי. הוא כבר היה חולה מאוד, יכולתי לראות שזה הסוף. הייתי אתו כמה ימים וחזרתי לארץ. כשהתקשרתי שוב, כבר לא הייתה תשובה בטלפון שלו.

בגיל 55 יצאתי מהארון, אחרי שניהלתי חיים כפולים. הייתי "גונב" שעות בשביל ללכת למקומות נסתרים וגנים כמו גן העצמאות, גן לונדון, וכו' כדי לחיות לשעה שעתיים את החיים שרציתי באמת ולא יכולתי. תמיד פגשתי אנשים בלי ליצור שום דבר רציני עם אף אחד. בגלל שלא רציתי לפרק את המשפחה, לא יצרתי מערכת יחסים עם אף אחד. זה תמיד נשאר בגדר אנונימי. ככה התנהלתי עשרות שנים.

בגיל 55, החלטתי שאני עייף מהשקרים, מההסתרה, מהסוד הכבד הזה. החלטתי להטיל את הפצצה. אצל אשתי השמיים נפלו. היא קיבלה זאת בצורה קשה מאוד. לא הצטערתי על זה שעשיתי את זה, למרות שאשתי הייתה בהלם. ילדיי כבר היו בוגרים, אחד בן 35, ועוד שניים. אמרתי לאשתי שעכשיו יש לנו שתי אופציות. או שכל אחד ילך לדרכו, או שנמשיך לחיות יחד, אך נשנה את "תנאי החוזה". אמרתי לה שהבחירה היא שלה, מה שתבחר יהיה מקובל עליי. רק דבר אחד-אם נישאר יחד, אני רוצה שזה יהיה תוך כבוד הדדי. היו שנים קשות מאוד, מערכת היחסים הייתה קשה עד בלתי אפשרית, מבחינת המתח. אמרתי לה תשמעי, אני לא יכול לעמוד בזה.  אני אחליט בעצמי. ברגע שאני אעזוב את הדלת הזאת, אין דרך חזרה. לאחר חודשיים הלכתי לארוז, והיא צעקה לי 'לפני שאתה הולך, אז שתדע לך שאני מאוד חולה'. אני זוכר את זה במדויק. מסתבר שהיא הבינה שיש לה סרטן, אך לא הלכה להיבדק, היה לה יותר קל להניח לזה. היא אמרה 'החיים זה לא בשבילי', ונפטרה לאחר שנתיים. אני טיפלתי בה כמו אחות רחמניה, עם כל הקושי. אמרתי לילדים שלי שאני לוקח את זה על עצמי. אני נסעתי אתה לכל הטיפולים.

עוד לפני, אמרתי לאשתי שאני רוצה לספר לילדים על נטייתי המינית לפני שזה יגיע אליהם דרך אחרים, אני רוצה לקחת את זה לשליטתי. אשתי לא הסכימה, ואמרתי לה שזו החלטה שלי. זימנתי את שלושת ילדי לשיחה, וסיפרתי להם. תגובתם האוטומטית הייתה 'אין לנו שום בעיה עם זה. אתה אבא שלנו, אנחנו אוהבים אותך, ואין לנו בעיה עם מי שאתה ומה שאתה. הבעיה היא מול אמא שלך. זה סתם יצער אותה', הם אמרו. היא כבר מבוגרת. היא הצטיירה כאם המשפחה, כולם העריצו אותה. היא היתה מעל גיל 80.

שנה אחרי שאשתי נפטרה הלכתי לראשונה למצעד הגאווה. נכנסתי לגן מאיר, והרגשתי כאילו כל החיים האפלים שהיו לי, הכל נפתח. השלטים, הדגלים, הנאומים, זה היה רגע מחונן עבורי. הקבוצה של קשת הזהב הלכו שם עם שלטים, וניגשתי אליהם. הם הזמינו אותי להצטרף אליהם, וכמובן שבאתי. מאז אני שם. אני אחת מאבני היסוד שם כיום. הם כמו משפחה בשבילי.

כשחזרתי, אמא שלי שמעה שמעה ששידרו ברדיו את המצעד, והיא אמרה לי "אתה חושב שאני לא יודעת איפה אתה היית?" ואמרתי לה "נכון, אם את אומרת שאת יודעת, נכון." "אני כבר יודעת 50 שנה", היא אמרה. "ראיתי שהתחתנת, אז הייתי בטוחה שזה עבר לך." גרנו אז דלת מול דלת, ואמרתי לה "תשמעי, ואם תראי שפעם בפעם מגיע אלי גבר?" היא אמרה "לא אכפת לי". פעמיים עשיתי אירועים לקשת הזהב אצלי בבית, והיא ישבה איתנו והייתה בסדר גמור. ניסתה לתקן את טעויות העבר, בעייני.

היום אני כבר בן 70, ואיני מעוניין בקשר זוגי.  הקשר הזוגי שהיה לי היה כ"כ קשה ומעיק, שאני לא מוכן לנסות שוב קשר זוגי אחר. טוב לי עם הלבד שלי. אני לבד, אבל אני לא בודד. אני מוקף באהבה. אני עושה מה שאני רוצה, בלי צורך להתפשר. לא משעמם לי.  מערכת היחסים עם הילדים נהדרת. כל הנכדים שמעל גיל 13-14, כבר יודעים שיש להם סבא גאה. נכדה אחת אפילו אמרה ש'זה נורא קול, סבא גאה!', ככה שאין לי בעיה עם המשפחה.  זה מאוד לא מובן מאליו, יחסית לחברים גאים שאני רואה שהגיעו עד לנתק מוחלט.

אני מרגיש שמאוד החמצתי. חייתי הרבה שנים את החיים הלא נכונים, בגלל שרציתי לשמור על שלמות המשפחה, ולא לפגוע באשתי. אני חושב שזה לא היה נכון. הייתי צריך לצאת מהארון בגיל 40, ולא 55. אולי עוד הייתי יכול למצוא אהבה. היום אני טוען, שלמעשה לא חוויתי אהבה. חוויתי הכל בחיים, מבחינת תחושות. אבל אני תמיד אומר, שמשעמם לא היה.

הזוית האישית

סיפורו של אליעזר ירון תועד כחלק משיתוף פעולה בין תכנית הקשר הרב דורי, תנועת הנוער איגי והמרכז הגאה של עיריית ת"א.

מילון

גן דוד המלך ברמת גן
מקום מפגש להומואים בשנות ה-60 וה-70

ציטוטים

”הייתי צריך לצאת מהארון כשהייתי צעיר, אפילו בגיל 40, ולא בגיל 55.“

הקשר הרב דורי