מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד שאול בן הרוש בן אליהו וחנה ז"ל שאול על שם סבי ודוד על שם הדוד של אבי שעבד אצלו במפעל.

נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו עיר נמל ששוכנת לאוקיינוס השקט. בשכונה שגדלנו מרב התושבים היו יהודים, כמוני. לאחר מכן עברנו לעיר שבה נולדה אמי שוכנת ליד הים ושמה "פדלה" עיר קיץ ונופש ורוב התושבים שם היו צרפתיים יהודים וערבים. בשכונה שלנו היה בית כנסת וחנויות קטנות למסחר של יהודים. והיה גם מקווה (חמם טורקי) ושבו אנשים היו מתרחצים ועושים סאונה.

שם הוריי אליהו וחנה ז"ל  שמונה אחים. שלמה, רינה אני, מליה, יוכבד  אלברט, רותי, רפאל. הוריי לבשו בגדים על פי צו האופנה אבי נהג תמיד להופיע עם חליפה ועניבה. לאמי היו לה שלוש עובדות את הקניות  ערכו בשוק המקומי. קנו ירקות דגים. בשר קנו מחנות אטליז, בשר של יהודים למעט השתייה שקנו בהחנות של הרב המקומי.

העלייה ארצה

בשנת 1954 עברנו ממרוקו לצרפת למחנה עולים ושם נשארנו שבעה חודשים ובחודש אוקטובר עלינו ארצה באנייה ירושלים, לנמל חיפה. הייתה המון התרגשות של ההורים והנוסעים ברציף, אני זוכר שהייתה שמש יפה והייתה אווירה חגיגית מרגשת. משם הסיעו אותנו על גבי משאית לכפר יבנה. זה היה ישוב קטן ללא חשמל, ללא דרכי גישה. הקושי העיקרי היה קושי אי ידיעת השפה, ההורים, שלא ידעו את השפה העברית על מנת לתקשר ולעבוד. במרוקו עבד אבא במקצוע נגרות רהיטים ובגלל הקשיים נאלץ מתוך מצוקת פרנסה ללכת ולעבוד בנטיעת עצים בקרן קיימת לישראל. אנחנו הילדים הלכנו ללמוד בבית ספר דתי בשם אביר יעקוב.

אירוע קשה בחודש דצמבר 1954

שיטפון ששטף את כל השכונה בלילה. אני זוכר שנכנסו מים לביתנו בגובה של מטר וחצי. כל הבגדים והמזרונים ומעט הריהוט שהיה הכל הלך לאיבוד ולא היה לנו לא כסף ולא היו מזומנים לרכישת כל הציוד שהיה לנו בבית.  ניצלנו מהשיטפון ברגעים האחרונים ונשארנו בחוץ ללא בגדים, בקור ובגשם עד שבאה משטרה ונציג המועצה המקומית של כפר יבנה ושיכנו אותנו בתוך צריף ואט אט התחלנו לאסוף בגדים מתורמים.

1955 – סחיבת שתי תרנגולות תמורת אי תשלום

הלכנו כמה חברים בני 9 – 10 לעבוד במושב כפר הנגיד. עבדנו כל יום מראשון ועד שישי כעשר שעות ביום בניקוי צואת תרנגולות וסחיבת שקים מהלול למשאית.

לאחר שבוע עבודה, במקום לקבל תשלום בעל הבית החליט לשלם במעט ירקות. באותה תקופה דיברנו לרוב בערבית מרוקאית, כיוון שעברית עדיין לא שגורה בפינו. בדרך הביתה סיכמנו כי נחזור בשעה שלוש לפנות בוקר וניקח שתי תרנגולות כל אחד כתשלום. באותה תקופה תרנגולת הייתה מצרך מאוד נדיר ויקר וניתן היה להשיגה רק בשוק השחור.

עקב צפיפות בבית של כ 30 מ' נשלחתי ללמוד בישיבה אשכנזית בפרוזדור ירושלים בישוב בשם תעוז. והתקופה הייתה נפלאה ובחופש הגדול חזרתי לכפר יבנה הביתה. באותה שנה אימי ז"ל וכמה שכנות היו נוסעות לתל אביב לסוכנות כמעט כל יום על מנת לבקש לקבל בית גדול יותר שיספיק ל – 11 נפשות במקום הצריף הקטן ששטחו היה כ – 30 מטר.

בעקבות התעקשותה והתמדתה של אימא קיבלנו שני בתים קטנים בגודל 60 מטר וגינה גדולה. באוקטובר באותה שנה נולד לנו אחי הקטן שנקרא בשם מאיר.

בשנת 1960, סיימתי לימודי בבית הספר היסודי אביר יעקב ומשם הלכתי לבית ספר אורת בבית דגן ולאחר מכן נשלחתי לבית ספר נעורים שם למדתי עד לשנת 1962.

בשנת 1961, אמי אימצה שני תינוקות בני שלושה ימים בשם ז'אנו וצ'רלי ועד היום הם חלק מהמשפחה. היו לנו הרבה חוויות ומשחקים במשפחה ובגלל הבית הקטן ישנו 2-3 במיטה אחת והיה לנו כיף ובסך הכל עם כל הקשיים הייתה לנו ילדות טובה ועם זיכרונות נעימים.

נמל אשדוד

"בנייתו של נמל אשדוד החלה באפריל 1961. ב-31 ביולי 1961, הונחה אבן הפינה. הנמל נחנך בנובמבר 1963." בשנה זו בהיותי בפנימייה בנעורים אבי שעבד בנגריה בתקופת בניית הנמל. בחופש הגדול חברי שמעון סויסה ואני התקבלנו לעבוד בנמל בחופש. 90 אחוז מבוניי הנמל היו עולים חדשים מהרבה ארצות: רומניה, אלג'יריה, ארגנטינה, פרס, טוניס ומרוקו ומטורקיה ופולין. כל העובדים לא עבדו בבנייה בארצות מוצאם. בעל כורחי הפכתי להיות מתרגם לעובדים. היות ודיברתי ערבית ומעט צרפתית ועברית רהוטה. על מנת להסביר לעובדים מה עליהם לבצע בעבודה.

הספורטאים ממרוקו

בשנת 1962 עלו ממרוקו למעברה ביבנה שלושה ספורטאים ברמה אירופאית, סלומון כהן, אסולין יוסף, ומאיר בוגנים. סלומון ואסולין מתאבקים ברמה אירופאית גבוהה. ראש ענף הספורט בהסתדרות ביבנה מר עמרם אלקיים הקים את ענף האבקות חופשית יחד עם מאמן ברמה בינלאומית מר סבג. סלומון כהן שהיה בן 19 ואנוכי שהייתי בן 17 הפכנו לחברים טובים היות ועבדנו יחד בבניית הקמת הנמל.

התחלנו להתאמן בקבוצת הפועל יבנה בהאבקות חופשית בעקבות חברי סלומון ונסחפתי אחריו באהבתי לענף. בקיץ 1964 באליפות ישראל זכיתי במקום השלישי במשקל קל ומכאן מספר פעמים בשנים לאחר מכן כאלוף ישראל ואף הצטרפתי לאימונים עם נבחרת ישראל עם ניסים אילוז ושלום לוי.

בשנת 1968 הייתי מועמד לצאת עם הנבחרת לאולימפיאדה במקסיקו, אולם כחודש וחצי לפני האולימפיאדה נפצעתי בכתף שמאל במהלך אימון וכך איבדתי את מקומי בסגל הנבחרת. לאחר ההחלמה חזרתי להתאמן בסניף רחובות, אשדוד ולבסוף מכבי תל אביב עד מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 וכאן סיימתי את הקריירה הספורטיבית. במהלך שנים אלו ליוותה אותי לתחרויות רעייתי ארלט ז"ל.

לזכרם של בוני הנמל

במהלך בניית נמל אשדוד קיפחו את חייהם 34 עובדים ורבים נפצעו, מרבית ההרוגים והפצועים היו עולים חדשים. מרבית תאונות העבודה נבעו מאי הבנת השפה, חוסר בביגוד ראוי, הדרכות מסודרות וכללי בטיחות לא קיימים.

סיום שלב ראשון של בניית הנמל

בניית הנמל נמשכה משנת שישים ואחד עד נובמבר שנת שישים וחמש שבו נבנו שלושה רציפים  ראשונים אחד שתיים ושלוש. ה – Vingaland. האנייה הראשונה שפקדה את הנמל הייתה ה – vingaland אשר הביאה מטען שקי סוכר במשקל של שמונים קילו. זו הייתה התחלת העבודה של תפעול נמל אשדוד על ידי אותם עובדים עולים חדשים.

בשנת 1965 נפתח בית ספר לנמלאות. בבית הספר העובדים עברו קורסים והכשרה לתפעול נמל במקצועות כגון סוורות, הפעלת מנופי אנייה, אתתים, מנהלי עבודה, וקורסים למיניהם בפקידות לקבלת סחורות מהאנייה למחסנים, הפעלת כלי שיט, וקשירת אניות לרציף. היות והייתי פעיל בנושא וועדים והכוונת עובדים, עברתי מספר קורסים וזה נתן לי לטפס בסולם הדרגות בנמל. בשישים ותשע התקבלתי לאחד הקורסים המבוקשים והיוקרתיים בנמל, הפעלת מנופי חוף.

1967 – ארלט

בשנת 1967 הכרתי את אשתי לעתיד ושמה ארלט ז"ל. הייתה מסיבה פרטית של מישהו שהשתחרר מהצבא ושם הכירו לי אותה בדיעבד הסתבר שהאח שלה שמעון ז"ל היה חבר שלי ובתחילה לא ידעתי שהם אחים. אביה גבריאל ז"ל היה חובש ראשי בנמל. בשנת 1970 בצל מלחמת ההתשה, נישאנו בשלישי למרץ וכעבור שבוע נשלחתי לשירות מילואים בתעלה.

נציג עובדים בנמל

באותה שנה (1970) נבחרתי להיות יושב ראש וועד ציוד מכני של מנופים. ושוב התחלתי להקים בית ספר למבוגרים בנמל להשלמת השכלה יסודית. ובהמשך הקמתי בית ספר לשיעורי עזר לבני עובדים.

1972 – אוקטובר

ב 23 לאוקטובר נולד בני בכורי גבריאל. גבריאל נקרא על שם חמי שנפטר באותה השנה.

1973 – מלחמת יום הכיפורים

במהלך המלחמה, לאחר מעבר התעלה, פגשתי את מאיר שטרית – חבר ילדות מהכיתה ולימים ראש העיר יבנה, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל. באותה הפגישה, היות וידעתי שלא נשארו לו ולחבריו לבנים העברתי להם לבנים שקיבלתי מחברים מהצבא האמריקאי. לקראת סוף השנה במהלך המלחמה נפצעתי בעיר סואץ והוטסתי מחוסר הכרה לתל השומר. הפציעה הייתה מורכבת, נפצעתי בראש, כתף שמאל, בבטן ובשתי הרגלים. תהליך ההחלמה והשיקום היו ארוכים ונמשכו כשנתיים. התהליך כלל טיפולים בבית החולים ושיקום בבית גולדמינץ בנתניה.

במאי 1974 – רכשנו את הדירה הראשונה שלנו ביבנה בסיוע של הצבא ומאמצים רבים של אשתי ארלט. ונולדה בתנו גלית בדצמבר 1974. בשנת 1975, בשנה זו חזרתי לעבודה בנמל לראשונה לאחר הפציעה. בשנת 1977 בחודש אוקטובר נולד בני אלי. אייל אשר נקרא על שם אבי אליהו ז"ל.

1978 – 1987 וועד

בשנה זו נבחרתי שוב לראשות וועד מפעילי מנופי חוף וציוד מכאני של נמל אשדוד. במסגרת התפקיד הבאתי למהפך מבחינת השכר ומבנה הרווחה, תרבות, ספורט והכנסת סידורי עבודה למחשב על מנת לפתור בעיות בתחשיבי הפרמיות לעובדים.

1982 – מלחמת של"ג

בפברואר התמודדתי לראשות מועצת ההסתדרות ביבנה מטעם מפלגת הליכוד והפסדתי במנדט אחד למפלגת העבודה. גם שם עשיתי לא מעט לרווחת העובדים ומפעלי התעשייה בעיר יבנה. ביוני כשלושה ימים לפני סיום שירות מילואים פעיל פרצה המלחמה ונוספו לי כחודשיים נוספים לשירות המילואים כנהג סמי טריילר בחיל התובלה (תפקיד אליו עברתי לאחר הפציעה). 1984, באוקטובר נבחרתי כחבר מועצת העיר מטעם מפלגת הליכוד וכסגן ראש העיר מאיר שטרית בתואר (תפקיד התנדבותי ללא שכר). מילאתי מספר תפקידים בעיריית יבנה בהתנדבות כולל כחודש כראש העיר בפועל כאשר ראש העיר יצא לשליחות באפריקה של כחודש.

בינואר 1987, באותה השנה ראש העיר מאיר שטרית זכה בתפקיד גזבר הסוכנות היהודית. עקב כך, מ"מ ראש העיר יהודה ברוס מונה לראשות העיר ואני נבחרתי לכהן כמ"מ ראש העיר ע"י מועצת העיר. בן שאר התפקידים הייתי יושב ראש ועדת תכנון ובנייה, מחזיק תיק התחבורה בעיר (כולל תקציב תכנון), תיק הדיור, תיק בטחון לשעת חירום ותיק הספורט.

1989 בשנה זו הגיעו עולים חדשים מאתיופיה וברית המועצות לשעבר, ליבנה ובן יתר עיסוקיי עזרתי בקליטתם בעיר. במסגרת זו לקחתי 33 עולים מאתיופיה ובראשם הקייס גיורא, ושלחתי אותן לקורס גינון שבוצע בשיתוף משרד הקליטה ומשרד העבודה. אני בקשר עם חלקם עד היום ואף הוזמנתי לחתונות ואירועים אחרים.

1990-91 יהדות התפוצות ויבנה. בשנה זו אימצה קהילת יהודי דטרויט את שכונת נאות שזר ביבנה שהייתה באותה תקופה שכונה עם אוכלוסייה חלשה. הקהילה תרמה רבות לשכונה, בן היתר היכל תרבות ומרכז ספורט ועסקנו בחילופי משלחות נוער. החיבור בן הקהילה לשכונה הפך לשם דבר בעיר ובשכונה הוקם וועד פעולה ע"י שמעון עייש, אוחנונה שמעון ואורי בן שמעון.

אמי זכרונה לברכה

1995 – ג' חשוון תשנ"ו יום שבת בבית החולים קפלן נפטרה אמי מורתי, עמוד האש שהלך לפני המחנה. בשבוע שלפני ישבתי לידה בתורניות עם אחיותיי, היא תקשרה והייתה עירנית. בראש חודש חשוון הייתה רגילה לארגן אוטובוס להילולה של הבבא סאלי בנתיבות ללא עלות כולל ארוחת מצווה. סיפרתי לה שראש חודש חשוון הגיע, היא תהתה מי יארגן את האוטובוס להילולה. אמרתי לה שאנחנו בקרוב נצא מבית החולים ונעשה מסיבת הודייה על ראשה הייתה מתפחת של הנכדה של רבי שמעון אבוחצירה. בשעה שמונה בבוקר הגיע לביקור השר מאיר שטרית שהיה מתייעץ איתה לעיתים, מאיר ביקש להשאר איתה לבד ולאחר זמן מה יצא מהחדר ואמר לי תהיה חזק נשארו לה לא יותר מיומיים שלושה.

חזרתי לחדר ושאלתי למה היא מדברת כך. היא אמרה שראתה אותי שמח בבוקר ולא רצתה להעציב אותי. ואכן בשבת יומיים לאחר מכן עם משפחה, חברים קרובים ורבנים היא נפטרה בשעה 11 לאחר תפילת שחרית של שבת. בלוויה ובמהלך השבעה הגיע אלפים אשר חלק גדול מהם המשפחה והקרובים לא הכירו. שמענו מהם סיפורים רבים על עזרה לזולת, מתן צדקה בסתר ומצוות רבות שעשתה ועשרה לרבים. באזכרה של יום ה- 30 הגיעו המונים, הרב יורם אברג'ל זצ"ל במהלך הדרשה ציין כי מדובר בהילולה ולא באזכרה. באופן אישי איבדתי אימא, מורה, רופאה, יועצת והכותל המערבי הפרטי שלי. הייתי מאוד קשור אליה וביקרתי לפחות פעמיים ויום וליוויתי אותי במסעות וביקורים רבים. הכינוי שלי השגור בפיה היה "בניני". לעולם לא אשכח כיצד ישבה לצידי חודשים בביתן 12 עם עוד 20 פצועים לאחר המלחמה וסעדה אותי ואת הפצועים. אני נסער ונרגש עם דמעות במהלך כתיבת שורות אלו. אהבתי, הערכתי והערצתי. אישה חזקה, תמירה נחושה שגידלה 11 ילדים לתפארת.

1997, בנובמבר ראש העיר יהודה ברוס פרש מתפקידו עקב בעיות רפואיות, בעקבות כך הייתה קריסה כלכלית. עובדי העירייה ומורים לא קיבלו שכר, ספקים לא קיבלו תשלום. כל היה קרוב לשלושה חודשים. עקב כך, פנו אליי שר הפנים דאז מר סוויסה ומנכ"ל משרד הפנים מר אפרתי והציעו לי את תפקיד ראש העיר. היו לי לבטים קשים עקב המצב הכלכלי של העיר אשר הייתה משותקת. בסופו של דבר ובשכנועו של חברי מאיר שטרית, השר צחי הנגבי ושר הביטחון יצחק מרדכי החלטתי לקבל את התפקיד. התפקיד היה כרוך בהכנת תכנית הבראה כלכלית עם צוות כלכלי, רואה חשבון מלווה חיצוני ומזכיר העירייה מר שמעון חזות אשר מיניתי אותו לגזבר העירייה כאשר הגזבר הקודם התפטר עקב הקשיים הכלכליים.

מעמד טעון בפיטורי עובדים

במסגרת התכנית כתנאי לקבלת הלוואות מענקים ממשרדי האוצר והפנים, היה עליי לפטר 217 עובדים, אחד מהצעדים והמעמדים הקשים ביותר שעמדו בפניי, כל עובד שפוטר הזמנתי לשיחה אישית. היו אלו אנשים שאני מכיר מהישוב. כחלק מתהליך ההבראה והדיונים עם יושב ראש הוועד מר שלום פרץ (אשר סייע רבות), היה מאבק מול ההסתדרות, היו הפגנות ואיומים עליי ועל משפחתי עד כדי סיור ניידות ליד הבית בלילות. בחודש אוגוסט 98 התייצב המצב הכלכלי והכספי בעיר, שכר העובדים והמורים שולם סדיר וספקים קיבלו תשלומים בזמן כולל קבלני תחזוקה. בהמשך היו הכנות לבחירות בסוף השנה וראיתי לנכון לתמוך לראשות העיר במי שכיהן כחבר מועצת העיר דאז לראשות העיר יבנה תא"ל מר צביקה גוב ארי המכהן בתפקיד עד היום.

1999 – 2002, בחודש ינואר – זכית במינוי לסמנכ"ל לפרויקטים מיוחדים ושיווק בחברת רב בריח. במסגרת תפקידי הובלתי שתי פרויקטים חשובים פרויקט. הראשון, מיגון שכונת גילו בירושלים עקב הירי על השכונה יחד עם חברת פנציה. הפרויקט השני היה הכנת תוכנית מיגון לכל שגרירויות ישראל בעולם לאחר פריצת הכורדים למתחם שגרירות ישראל בגרמניה.

2002 – חזרה לכור מחצבתי לנמל אשדוד

חזרתי לנמל בתפקיד סמנכ"ל ויו"ר מנהל הפרויקטים של הנמל. זה היה בחודש אוקטובר קיבלו אותי בישיבת הנהלה עם הרבה חיוכים וגעגועים התפקידים שהוטלו עליי: כל נושא התרבות והספורט. מערך וארגון איכות הסביבה בשטח הנמל והשטחים הסמוכים לו וטיפול בכל מטעני תפזורת על מנת למנוע נזקים לים ולדגה, מניעת  זיהום אוויר. הכנת מחסן ברציף 3, שישמש כאולם נוסעים.ושימשתי כיועץ למנכ"ל הנמל לענייני סיכסוכי עובדים. בנוסף הייתי אחראי על הקמת אירועים גדולים כגון: יום נמל פתוח בשילוב חיל הים עם כלי שיט ותערוכה של כלי ציוד מכני בנמל ועוד…

ביום חג העצמאות וקבלת פנים לאח"מים. וטקסים למיניהם עם מלא חוויות בניהול ובעיר באולם נוסעים, 2005 כל אניות הנוסעים הגיעו לנמל אשדוד. בעקבות מלחמת לבנון היה מקרה שילד שהיגיע להפלגה עם סבתו ובעלייה לכבש לאנייה איש ביטחון ביקש לקחת את הדרכון לבדיקה וכתוצאה מכך הדרכון נפל לים הילד פרץ בבכי קורע לב קפצתי לים הוצאתי את הדרכון מהים ונסעתי למשרד הפנים עם קצינת הביטחון בשם גלית חלפון שהיום בתפקיד קב"ט משכן נשיא מדינת ישראל. ממש לפני הסגירה מנהלת סניף משרד הפנים נכמר ליבה על הילד ועשתה לו  דרכון חדש וגם עיכבנו אנייה להפלגה עד שהילד וסבתו עלו לאנייה. כל התפקידים הללו עד תחילת ינואר 2015 .

בשנת 2001 בחודש מאי נולדה נכדתי הברוכה נעם, עזרתי לבתי עם הנסיעות לטיפת חלב וכן הלאה. בשנת 2003 בחודש נובמבר נולדה נכדתי השניה יהלי. בשנה זו בתי ובעלה גיא גרו בבסיס חיל האוויר בעובדה שליד אילת. ביום הלידה הקשר גיא שהיה איש קבע בשעה אחת לפנות בוקר להודיע כי גלית בתי ילדה בת והיא לבד בבית החולים יוסף-טל אילת. התארגנתי ויצאתי לדרך דרך כביש הערבה. לפני יוטבתה נתפסתי על מהירות גבוהה. לשוטרים שתפסו אותי הסברתי כי בתי ילדה היא לבד בבית החולים. הודיתי שנסעתי מהר אך לא היה שמתי לב למהירות. השוטר הבין את מצבי וכנס אותי בכנס מופחת ללא ניקוד. כאשר הגעתי לבית החולים יהלי התינוקת הייתה בידיים של בתי שהייתה מאוד עייפה. לקחתי לידיי את התינוקת שאך נולדה בכדי שבתי תוכל לנוח.

כשבוע לפני מבצע עופרת יצוקה בשנת 2008, נולד נכדי עיטם בבית החולים קפלן ברחובות. התרגשתי עד דמעות להחזיק את הרך הנולד. את ברית המילה ערכנו בכנות תחת אזעקות.

אירוע חגיגי ומשמח בשנת 2009. בני גבריאל הבכור הוא ורעייתו אורנית פקדה אותם החסידה בעיכוב של 9 שנים. זמן רב חיכינו לבשורה הזאת. גבריאל התקשר עליי בשעה שלוש לפנות בבוקר ביום שישי, מאוד התרגשתי עד דמעות של גיל. הערתי את מנכ"ל נמל אשדוד שהיה ידידי והוא חשב שקרה משהו בנמל עד שהבין שנולדה לי נכדה היות ולא יכולתי להתרכז בנסיעה לבית חולים איכילוב בתל אביב. מנכ"ל הנמל בכבודו ובעצמו הסיעה אותי ברכבו לבית החולים בתל אביב לראות את נכדתי ושמה בישראל איילה. ולימים התגלתה איילה כתלמידה חכמה שנונה ותולעת ספרים. ואיתה אני כותב את קורות חיי ואת חיי משפחתי בהתרגשות רבה, כשאני מפליג להיסטוריה של חיי בתכנית זו שנתנה לי ההזדמנות לכתוב את ההיסטוריה הזו עם נכדתי איילה בתכנית הקשר הרב דורי.

ביולי 2011 נולדה נכדתי נעמה בבית החולים קפלן בלילה שבן שישי לשבת.

הזוית האישית

איילה: היה לי כיף לכתוב את הסיפור ביחד עם סבא. הסיפור היה מלמד ותרם לי בהכרת ההיסטוריה של סבא דוד.

סבא דוד: תכנית הקשר הרב דורי מעבירה מסר חשוב, ותהליך מתוקשר של תקומת המדינה לדורות הבאים. יישר-כוח!"