מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילד שאמרו עליו שלא יצא ממנו כלום הוא סבא שלי

שלושה דורות: סבא, סיון, רוני ומאיה
סבא יוסי בילדותו
סבא יוסי בילדות, בבגרות, בצבא והיום.

נולדתי בעפולה, 1946, גרתי בילדותי בחיפה, אחותי, שהיתה גדולה ממני ב-3.5 שנים, היתה צרחנית גדולה, כל היום בכתה, ואני לא בכיתי – אמא הלכה לשאול את הרופא אם הכל בסדר איתי…

אני הייתי ילד שובב: בית ספר מסדה בחיפה, בכיתה א'. יום אחד החליפו לי את המורה – קמתי והלכתי הביתה, לקח הרבה זמן לשכנע אותי לחזור לבית הספר.

הייתי הכי קטן בכיתה – יליד דצמבר, בגיל 7, הירידה לבית הספר הייתה מאוד תלולה, רצתי, שיחקתי תופסת, מישהו שם לי רגל, קפצתי מעליו ונחתתי על האדמה, נעקרה לי שן, מהשורש, הורי לא ידעו שאם מגיעים לרופא שיניים תוך 24 שעות ניתן היה להחזיר את השן בהשתלה, אך הורי הגיעו רק לאחר כמה ימים והיו צריכים לשים לי שן תותבת.

הייתי מגיע הביתה, הורי  היו בעבודה וסבתא הייתה בבית, זרקתי את התיק וירדתי לשחק עד שהיה מחשיך. הורי עבדו קשה: אימי הייתה תופרת ואבא עבד בנמל. כל עבודתם הייתה למען שיהיה לנו, הילדים אפשרות להשתתף בחוגים, לקנות ספרים ולקבל שיעורים, כלום לא למענם. שני המשחקים היחידים שהיו לי בבית היו "משחק ריכוז" – שהיום נקרא "מונופול" ומשחק שחמט.

כשאבא  היה חוזר מהעבודה, הוא היה שואל אותי "עשית שיעורים?" ואני הייתי עונה "לא". הוא סטר לי ושלח אותי להתקלח ול הכין את השיעורים.

גרנו עשרה נפשות בדירת 2 חדרים עם מטבח וחדר שירותים אחד לכולם. בחדר אחד גרנו אני, הורי, אחותי וסבתא שלי. אבי ביקש מבעל הבית לפנות את המשפחה השנייה ולהגדיל את המקום רק לנו. בעל הבית סרב, הוא לא רצה. אז אבי קנה דירה /בית ברחוב פועה והיינו אמורים לקבלו – אבי "עשה תרגיל" לבעל הדירה – הוא התחיל לסייד את הדירה ובעל הבית הבין שאנו מתכוונים להישאר – לשם כך שלח אותי, את אחותי ואת סבתא שלי לפועה והוא ואימי נשארו בדירה – כמה חודשים יכולתי להשתולל מבלי שהורי השגיחו עלי.

כשעברנו לבית ברחוב פועה, קפצתי פעם מעל גדר ונחתכתי ברגל חתך עמוק, לא ירד דם, חזרתי הביתה והייתי שקט מאוד, סבתא שאלה מה קרה כי ראתה על הפנים שאני סובל, הראתי לאחותי והיא לקחה אותי לקופת חולים, היה צריך לדעת מתי קיבלתי טטנוס, ולכן נאלצנו לחזור הביתה לקחת פנקס חיסונים חזרנו לקופת חולים חוסנתי ותפרו אותי וכמובן שחזרתי הביתה הורי צעקו עליי.

בפעם אחרת חטפתי אנגינה והייתי אמור לשכב ולנוח, אבל אני הייתי פרא אדם – השתוללתי בחוץ שיחקתי כדורגל ובסוף קיבלתי דלקת פרקים – עם פגיעה בלב ואושפזתי בבית חולים רוטשילד. ד"ר וינקר אמר לאמי "הבן שלך צריך להיות במנוחה מוחלטת שבועיים". אני לא יכולתי לנוח ואירגנתי את כל המחלקה למשחקי כדור. כשחזרתי מבית החולים – במקום להתנפח מהקורטיזון ירדתי במשקל – סבתא שלי האכילה אותי בלי סוף . עד גיל 18 נאלצתי לקחת כדורים למניעת המחלה, לצבא לא הסכימו לגייס אותי בגלל הפגיעה בלב. קיבלתי פרופיל 21 ולא הסכימו לגייס אותי. הלכתי ללמוד בטכניון ובכל חופשה הלכתי ללשכת גיוס וביקשתי שיגייסו אותי – בלי להתייאש! בפעם האחרונה הם הסכימו והעלו  לי את הפרופיל שלי ל – 45 כושר מוגבל ואז גויסתי לטירונות מקוצרת.

נחזור לגיל 8: כל הקיץ, במקום לקייטנה – נסעתי לים, לחוף השקט, ליד בית חולים רמב"ם בעיר. התחלתי כך בכל יום משמונה בבוקר עד שמונה בערב. המציל אהב אותי ונתן לי לשייט עם החסקה שלו, מעבר לאזור בו אנשים שוחים ולעזור למישהו אם קרא משהו, או לקרוא למציל כשיש בעיה. אני נהניתי ולמציל זה עזר, למרות שהייתי פספוס, נראיתי כמו  ילד בן 4. בנוסף שיחקתי שם מטקות רק עם המבוגרים, שיודעים לשחק טוב. המטקות בנות  ה – 50 שנה נשמרו אצלי עד היום.

דבר נוסף שאהבתי לעשות זה לשחק טניס במגרש – המאמן אהב אותי ושיחק איתי המון, ומאוד אהבתי לרכב על אופניים. לא היו לי אז אופניים ופעם עבר איזשהו אלטאזאכן ברחוב שלנו ומכר אופניים משומשות וקניתי. בערב כשאבא שלי הגיע, הוא צעק וזרק את האופניים לפח. לפני כן היה לי קורקינט עם גלגלים כמו של אוטו מנופחים – קיבלתי אותו מתנה מארה"ב. את הירידה מהגן הפרסי, הייתי יורד למטה במהירות עם הקורקינט ועולה אח"כ ברגל עם הקורקינט ביד. עקפתי בדרך מכוניות. יום אחד אימא שלי נסעה בקו ארבע באוטובוס, בעליה של הכרמל  היא עלתה אחרונה בתחנה ולכן עמדה ליד הנהג. הנהג פנה ואמר לה – תראי את המשוגע שנוסע כמו פרא ועוקף את כל המכוניות – היא התביישה ונהייתה אדומה ולא אמרה דבר ובערב כשהגעתי הביתה היא צעקה עלי וגם אבי צעק עלי כשהגיע הביתה. הפרא אדם הזה הוא אני.

אהבתי לאסוף בולים, יש לי עד היום אלבומי בולים רבים, וגם אהבתי מאוד דגי נוי, אהבתי לגדל וגידלתי דגי נוי רבים. טיפלתי בהם ריפאתי אותם ממחלות. עד גיל מאוד מבוגר המשכתי בתחביב זה. היה לי אקווריום ענק ובו היו 80-100 דגים. באקווריום היו מלא סוגים של דגים. גופים, פיגמות- (זברות), סייפנים, דגי נוי ועוד… היה צורך להקפיד על הטמפרטורה של המים והכנסת תוספת חמצן למים. הדגים מקבלים חמצן שנפלט מהצמחים, דגים וצמחים זה שילוב מנצח. צריך איזון של כמות האור יום לבין חושך בלילה כדי שהצמחים יתפתחו.

הייתי תלמיד בינוני כי לא אהבתי ללמוד, זה לא עניין אותי, כשהמורה התעצבן עליי ואמר לי, "קום, צא, הסתלק" כיוון שזה קרה כמעט בכל יום – כבר הבאתי כדור מהבית וביקשתי שיוציא מישהו נוסף שישחק איתי…בגיל 13 השתתפתי  בבית הספר בהצגה 'יוסף בעל החלומות' שם שיחקתי את  דמותו של יוסף. בסוף ההצגה של מסיבת סיום כיתה ח', אמר המנהל לאבא שלי עלי: "ממנו לא יצא כלום".

מהכיתה שלי אף אחד חוץ ממני לא הגיע לתיכון ובטח שלא לאוניברסיטה, אני התקבלתי לתיכון "בשמת" ולמדתי במגמת אלקטרוניקה ומשם  עברתי לטכניון, סיימתי כמהנדס חשמל ואלקטרוניקה.

בגיל 13 עשו לי בר מצווה בבית: במועדון במרתף בבניין: אימא ישבה והכינה הכל (כריכים עוגות וכו') שנה לאחר מכן אימא קיבלה דיסקוס והרופאה האורתופדית המליצה לה לעשות ניתוח בבית חולים בתר בקצה הרחוב בו גרנו רחוב פבזנר – הניתוח הצליח אבל כתוצאה מאמבוליה היא נפטרה. באותו היום קיבלתי טכיקרדיה (פעימות לב מרובות) שעד גיל 17 לא ידעו לזהות מה זה. אלא רק כשהגעתי לרופא בזמן התקף.

לא רציתי ללמוד ורציתי לעבוד – סיכמתי עם אבי שאעבוד רק בקיץ ובזמן תקופת הלימודים אלמד – בתחילה  הוא סידר לי עבודה בנמל – לעבוד יחד עם הסבלים של הנמל. עבודה פיזית קשה. בקיץ שלאחר מכן צירף אותי לאינסטלטור לעבוד אתו. אבי הקפיד לתת לי עבודות קשות כך שלא ארצה להתמיד בעבודה.

בכיתה י"א וי"ב בתיכון "בשמת" – אבי ראה שמתמטיקה הוא המקצוע המועדף עליי, היה לו חבר בנמל בשם מינימר – שברוסיה היה מורה למתמטיקה וגם בארץ הוא לימד באופן פרטי, מתמטיקה ברמה גבוהה. הוא לקח אותי מדיי שבת לבקר אותו. הוא נתן לי לנסוע על אופניים וגם היה יושב איתי שעתיים שלוש ולימד אותי מתמטיקה ברמה גבוהה: בעיקר גיאומטריה – בניית משולשים וזה פיתח את הראש – איך לנתח את הבעיה. אני שלטתי מצוין בכך ובכיתה נתתי למורה למתמטיקה בעיות בניה ובזמן שהוא פתר אותם אנחנו שיחקנו צוללות.

סיימתי את "בשמת" – במגמת אלקטרוניקה. אבא שלי רשם אותי לבחינות לטכניון למרות שאני רציתי לעבוד (קיבלתי הצעה לקבל סוכנות למכירת טלוויזיות גרמניות) והתקבלתי לטכניון. בתחילה לא התקבלתי למגמת אלקטרוניקה, התחלתי במגמת מתמטיקה – שהייתה קשה – ובשנה השנייה עברתי להנדסת בניין – הנדסה אזרחית. בשנה הרביעית בטכניון למדתי דרכים ותחבורה מורחב, לא ממש הייתי בשיעורים – אבל קיבלתי ציונים טובים.

במקביל ללימודים בטכניון עבדתי כמורה פרטי למתמטיקה ונתתי מספר גדול של שיעורים פרטיים ביום. הייתה לי הצלחה גדולה עם התלמידים, כמעט כולם הצליחו להעלות ציונים מ'נכשל' לציונים של 80-90-100 תוך כ-20 שיעורים, מכך למדתי שלא שהייתה להם בעיה במתמטיקה אלא הייתה להם בעיה פסיכולוגית, שאמרו להם שהם לא יכולים ללמוד מתמטיקה ולכן הם לא הצליחו – ברגע שהצלחתי להוציא את הפחד – הצלחתי להמריא אותם. בשנה היו לי  כ – 300 תלמידים פרטיים, נחשבתי לאחד המורים הפרטיים הטובים בעיר.

בבית ספר "בשמת" שמעו עלי שאני מצליח כמורה פרטי – פנו אלי לנסות ליצור שיעורי עזר לכיתה שהייתה בה קושי רב במקצוע המתמטיקה כי אחרת הכיתה תסגר, תוך חצי שנה הצלחתי להביא את הכיתה לרמת ציונים גבוהה עד כדי שביקשו ממני לקבל שכבה שלמה (10 כיתות), ללמד את המקצועות פיזיקה, מתמטיקה ואנגלית. גייסתי לצורך כך סטודנטים נוספים שעבדו תחתיי, והצלחנו להעלות את הרמה הלימודית של התלמידים. בהמשך עבדתי גם כמורה מחליף באותו תיכון. בהתחלה באופן מזדמן ואח"כ כמורה מחליף של מורה למתמטיקה שיצאה לחופשת לידה.

במקביל נבחרתי להיות חבר מועצה בוועד ארגון הסטודנטים חברי ההסתדרות, לאחר כמה ישיבות משעממות, החלטתי להרים את הכפפה וליצור גוף שנותן שיעורי עזר בבתי ספר נכשלים בעיר על מנת להשאיר אותם במערכת החינוך גם לאחר חוק חינוך חובה, במקצועות אנגלית, מתמטיקה ופיזיקה. את התשלום לסטודנטים גייסתי מחברות מסחריות והפרויקט הצליח מאוד. כך יצרנו פרויקט תרבותי טוב שיצר שינוי אמיתי בחיפה.

לצערי כשהתגייסתי לצבא הפרויקט נסגר כיוון שלא היה מי שייקח את הפרויקט וימשיך אותו. לא רצו לגייס אותי בגלל בעיות של דלקת פרקים. בכל חופשה מהטכניון נגשתי ללשכת הגיוס וניסיתי להילחם על מנת שיגייסו אותי. בשנה האחרונה שסיימתי את הטכניון, הגעתי ללשכת הגיוס, אז מי שלא התגייס לצבא התקשה למצוא עבודה, ראש לשכת הגיוס נכנע והעלה לי פרופיל לכושר מוגבל וגייס אותי לצבא. עם פרופיל 45. התחלתי לעשות טירונות של כושר מוגבל.

שובצתי בחיל הקשר עסקתי בפיקוח בניה בפרויקטים. במקביל לימדתי שיעורים פרטיים – הציעו לי ללוות טיול לגרמניה בתיכון – הגשתי בקשה להשתחרר מהצבא לצורך כך – הייתי בדרגה של ממ"ק – התשובה שקיבלתי היא שיציאה לחו"ל בזמן הצבא לא אפשרית רק למקרים חריגים – ביקשתי מהמפקד שלי להיפגש עם הממונה על הסגל – קצין בדרגת סא"ל – הגעתי אליו וקיבלתי את אותה תשובה – ביקשתי להיפגש עם הממונים עליו – כיוון שאני יודע על מספר אחרים שכן קיבלו אישור – לאחר מספר ימים קיבלתי אישור יציאה מהארץ. כשחזרתי מחול והתגייסתי מחדש – שאל אותי אותו ראש מנהל הסגל – מי המקרים שאני יודע עליהם ואני עניתי לו – עומד לפנייך.

במלחמת יום הכיפורים הייתי אחראי על חלוקת ציוד שהגיע מארה"ב לאחר הלחימה קיבלתי קיצור פז"מ של הדרגה מסגן לסרן (שנה במקום שלוש שנים). לאחר מכן שובצתי בחיל הים – בבינוי – כמפקד היחידה. לאחר פרויקט מוצלח ומהיר של הקמת בית ספר לצוללות בזמן קצר, החליט מפקד חיל הים לקצר לי פז"מ מסרן לרב-סרן. בזמן הענקת הטקס הסתבר כי ראש אכ"א לא אישר את הקיצור. סירבתי לחזור ליחידה ללא הדרגה, למחרת לא חזרתי ליחידה. חזרתי לחיל ההנדסה ומשם עברתי למרכז בינוי, במסגרת הסכם השלום עם מצריים היה צורך להכניס את הצבא שהיה בסיני לתוך גבולות הארץ. הוחלט לרכז את כל הגדודים בארבע מחנות חטיבתיים: שיזפון, סיירים, צוקי עובדה ומחנה חיון – קיבלתי את המינוי להקמת המחנות הללו במרכז בינוי.

לאחר סיום הפרויקט הזה טיפלתי בפרויקט הקמת מכולות בלבנון בשנת 1982 כשהחליטו להישאר בלבנון. בשנת 1988 עזבתי את הצבא לאזרחות. בתחילה עבדתי במספר חברות בניה ולאחר מספר שנים הפכתי לעצמאי. מאז ועד היום עסקתי בהקמת פרויקטים בעסקאות שיתוף בבניה. הקמתי 52 עסקאות שיתוף ברחובות, פתח תקווה, רמת גן, קריית שמואל, אשדוד ועוד. היום אני עובד ובמקביל מטייל הרבה בעולם, בזכות שרת התיירות בבית– אשתי נחמה, מבלה בהצגות וקונצרטים וכן מבלה עם הנכדים.

img-20170411-wa0012

קישור לספר הדיגיטלי – סבא יוסי חגיגות 70

 

הזוית האישית

נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבא שלי, שעל חלקם ידעתי ועל חלקם לא. למדתי המון דברים חדשים והיה מעניין וכיף. תודה רבה סבא.

מילון

ממ"ק
ממלא מקום קצין

טכיקרדיה
בעיה של קצב לב מהיר או לא סדיר שיכול להגיע בין 400 ל 600 פעימות בדקה אחת במנוחה.

ציטוטים

”"ממנו לא יצא כלום" אמר עלי מנהל החטיבה בסיום כיתה ח'“

”הייתה להם בעיה פסיכולוגית שאמרו להם שהם לא יכולים ללמוד מתמטיקה ולכן הם לא הצליחו “

הקשר הרב דורי