מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- 8/8/1952, בבית חולים דג׳אני ביפו.

ההורים שלי היו עולים חדשים ולא ידעו עברית. הם הכירו את המשפט מהתנ"ך "רוני רוני בת ציון" (רוני=שמחי) לכן קראו לי רוני.

בשנים הראשונות, גרנו ביפו בוילה גדולה מאד שחולקה למשפחות רבות וכל משפחה קיבלה רק חדר אחד. המקלחת והמטבח היו משותפים לכל המשפחות. היתה לוילה חצר גדולה עם עצי פרי ואני גידלתי שם משפחה ענקית של חתולים בכל הצבעים אפורים, שחורים לבנים והאהובים ביותר – ג'ינג'ים. הייתי משחקת עם הילדים של המשפחות האחרות וגדלנו יחד כמשפחה אחת גדולה.

כאמור, גרנו ביפו ליד הים והייתי הולכת ברגל לים עם אחי הגדול. שני ילדים בני 4 ו- 7 הולכים לים ליום שלם בלי ההורים… היינו חוזרים אחר הצהריים, שרופים מהשמש ונזכרים שלא אכלנו או שתינו יום שלם. למי היה כסף באותם ימים.

בשנים הראשונות, לא היה בבית מקרר חשמלי והיינו קונים מאיש שהסתובב עם סוס ועגלה גוש גדול של קרח, שוברים אותו לחתיכות קטנות ומכניסים לפריזר. את החלב היינו מוצאים בבוקר בבקבוקי זכוכית ליד הדלת שגם אותם היה מחלק איש אחר עם סוס ועגלה.

עוף היינו אוכלים פעם בשבוע ביום שישי ולא היו חטיפים כמו במבה, ביסלי, או כל חטיף אחר או אפילו ממרח שוקולד. כשאבא שלי היה יוצא למילואים הוא היה חוזר עם חפיסת שוקולד פרה אחת והיא היתה מתחלקת לארבעתנו – אבא ראובן, אמא מזל אחי משה ואני באופן מדויק. 7 חתיכות לכל אחד.  היכרות ראשונה עם לוח הכפל. עד היום שוקולד פרה הוא הכי מרגש. אבא עבד במשרד ואמא היתה עוזרת לגננת ולפעמים הצטרפתי אליה לגן והרגשתי מאד גדולה ליד כל הקטנטנים. אחותי אורלי נולדה כשהייתי בת 12.

להורים שלי לא היה כסף לכלום. בקושי לאוכל. אם הייתי צריכה נעליים לחורף, היו אומרים לי לנעול את הנעלים של השנה הקודמת. אם זה היה קטן הייתי צריכה לכופף טיפונת את הבוהן ולקוות שבחודש הבא יהיה מספיק כסף לקנות לי נעליים. כשקנו לי נעליים זו היתה חגיגה עצומה. שמחה והתרגשות גדולים. הייתי מחבקת אותן, שמה אותן במיטה לצידי ולא מסוגלת להפסיק לחייך. אושר עילאי. על מעיל לא היה מה לדבר. מה הבעיה שהידיים יציצו מהשרוולים?

לא הלכנו לסרטים, הצגות, מסעדות ועל חוץ לארץ אף אחד בכלל לא שמע. פעם אחת בכל שנות ילדותי הלכנו לסרט "עשרת הדברות" עם אמא ואבא ואחרי הסרט הלכנו לאכול קבב אצל הרומני. אני זוכרת עד היום את הסרט ואת הטעם של הקבאבים ושל הסלט בצל מרוסק עם פטרוזיליה שאכלנו במסעדה רומנית. ארוחה אחת במסעדה לכל שנות ילדותי.

הילדים באותה תקופה היו לגמרי חופשיים. בגיל 5-6 הייתי נשלחת למכולת שהיתה בצד השני של יפו. לפעמים רק בשביל להביא לחם. בדרך הייתי עוברת ברחוב "60" שלימים למדתי שהיה רחוב של סוחרי סמים ובאזור שנקרא "השטח הגדול" שהיתה בו פעילות עבריינית נרחבת. למרות זאת הרגשנו בטוחים. מאחר והייתי קטנטונת, הייתי עומדת במכולת במשך שעות ואף אחד לא הבחין בי. האיש במכולת היה מכניס את ידו עמוק עמוק לתוך חבית עם סרדינים ומוציא סרדין עבור הלקוחות. הוא היה עוטף אותו בנייר פשוט וידיו תמיד הסריחו מדגים. את החוב היינו רושמים ותמיד פחדתי שיגע לי ביד ואני אסריח גם. לעיתים הייתי חוזרת אחרי מספר שעות בלי שהתעוררו בבית מהומות או דאגות. ההורים היו יוצאים לסרט או לחברים מידי ערב ומשאירים את אחי ואותי לבד בבית לשמור אחד על השניה. באותה תקופה, האמונה שיהיה טוב כנראה היתה מאד חזקה. פעם התחלנו לבכות ויצאנו לחפש את ההורים ברחבי יפו. שכנה שהכירה אותנו החזירה אותנו הביתה בשלום והתקרית עברה ללא ציון מיוחד.

בשכונה היו ערבים ויהודים, מזרחיים וספרדים, ניצולי שואה, ניצולי פרעות בארצות ערב בליל של שפות והרגלים שונים אבל השכנות היתה מצוינת. נכנסנו ויצאנו בבתים של השכנים, הלכנו לחברים בלי לתאם מראש וכמובן שלא היתה טלוויזיה, לא היה טלפון והיה רדיו עם תחנה אחת. קול ישראל שבה הושמעה בעיקר מוסיקה קלאסית, שירים עבריים, חדשות והיהלום שבכתר: תסכית: סיפור מומחז ומדובר על ידי שחקנים, בלווי קולות רגע ומוסיקה שהגבירה את המתח וריתקה אותנו לרדיו. (לא קראנו לו מקלט בימים אלו)AAפול טמפל למשל.

שיחקנו עם החברים בחוץ. אף פעם לא בבית. קפצנו בחבל, שיחקנו קלאס, מחבואים, קדרים באים, שלוש (לא שלושה) מקלות, תופסת רגילה, תופסת צבעים, אחד שניים שלוש דג מלוח.

בבית הספר היתה משמעת קשוחה מאד. בגיל 16 הלכתי במסדרון בית הספר ואמרתי לאחד הילדים שסולק באותו רגע מבית הספר שלא ילך הביתה. התכוונתי להמשיך ולהגיד לו שילך למורה שכועסת עליו ויתנצל. אבל לא זכיתי להשלים את המשפט. המורה שעמדה בקרבת מקום שמעה את מה שאמרתי, העיפה לי סטירה מצלצלת, המשקפיים עפו רחוק והתנפצו על הרצפה. קיבלתי התקף בכי קשה. בהתחלה נתקעתי על נשימות ברוורס, (הי הי הי) ורק אחרי מספר שעות התחיל לצאת הבכי שנמשך יומיים. התלמידים שלחו אלי משלחות שאתלונן והמורה תסולק, אך היא באה אלי הביתה, התנצלה ונסלחה. כמובן שהמשיכה להיות אכזרית ומרושעת.

למדתי ביפו בבית ספר שבי ציון עד כיתה ב' ובכיתה ג' עברתי לבית ספר רמת חן, ברמת גן ושם למדתי עד סוף כיתה ח' ועברתי לבית ספר בליך שם למדתי עד סוף כיתה י"ב.

היתה תלשובת אחידה – חצאית טרלין (בד מגוהץ עם קפלים שלא יורדים בכביסה) כחולה וחולצה לבנה. קנו לי חצאית במידה גדולה מאד במטרה שאגדל והיא תספיק לכמה שנים ומאחר והייתי מאד רזה, החצאית היתה זולגת לי לכוון הרגלים ונראיתי כמו קרש גיהוץ. (ציטוט של דברי אימי).

יצאנו לטיולים של יומיים שלושה, גם במסגרת בית הספר וגם במסגרת הצופים. היינו מתחלקים לחוליות של שלושה. ליומיים הראשונים היינו מביאים סנדוויצ'ים (המילה כריך לא נולדה) ואחר כך, קופסאות שימורים (תירס, שעועית מגעילה, חומוס) אני אכלתי רק תירס ובעיקר הייתי רעבה. מים שתינו מתוך מימיה שהיינו ממלאים בברז רגיל. בדרך כלל היה לה ריח שלעובש וזה היה חלק מהחוויה.. לא היו בקבוקי פלסטיק בכלל.

אהבתי ללמוד חשבון (עד כיתה ח', בתיכון הפך למתמטיקה) אנגלית, צרפתית בתיכון. אהבתי לקרוא ספרים ולחלום. פחדתי ממנהל בית הספר שהיה איש מפחיד והיה "צד" ילדים שהלכו במסדרון וקורא להם "בוא הנה" בקול גדול כשהוא מכופף אות האצבע שלו לסימן "בוא אלי" ומבטו כועס ומאיים. פחדתי שהמורה תבקש ממני להקריא שעורי בית כי לרוב לא הכנתי (פויה) וגם כשהכנתי פחדתי שהילדים יצחקו עליי והתביישתי לדבר בפני הכיתה.

בבית הספר רמת חן, היה חדר אוכל. הילדים היו מבשלים, מנקים, עורכים את השולחנות בכלי פלסטיק וסכין ומזלג (שם למדתי להשתמש בסכין לראשונה) ומפנים ומנקים אחרי הארוחה. האוכל בחדר האוכל שקראנו לו "מסעדה" היה טעים לי מאד וסירבתי לאכול את האוכל של אמא בבית.

 זיכרונות משנות העשרים:

בשנות העשרים שלי אהבתי לשמוע שירים של  החיפושיות, נערי החוף, קליף ריצרדס, אלביס. בישראל הערצנו את שלשיית גשר הירקון, הדודאים, וכמובן כל הלהקות הצבאיות. רקדנו דיסקו, וצ'רלסטון, וצ'ה צ'ה צ'ה. לא היה לנו כסף לכלום. נסענו לארכה ולרוחבה של הארץ, כולל חצי היא סיני בטרמפים, לא ישבנו במסעדות כלל,  מקסימום אכלנו פלאפל בעמידה. לא היה סושי, הפיצה רק הגיעה וגרמה לנו להתרגשות גדולה. הלכנו לקולנוע ואהבנו דרמות רומנטיות מהוליווד.

היינו הולכים לסרטים בהצגות יומיות בקולנוע "פריז" שהוצגו בו סרטים אמנותיים של אינגמר ברגמן ופליני. היינו רוקדים בדיסקוטקים טוייסט (הייתי גרועה בזה) וריקודים סלוניים (בניגוד לריקודי עם שהיו מוגדרים ישראליים) וגם סלואו בהם הבן היה מחבק את הבת ולפעמים נלחץ אליה קצת יותר מידי.

תקשורת היתה רק עם טלפון קווי בבית שאותו קיבלנו רק כשהייתי בת 14. הטלפון צילצל. הרמתי את השפופרת ולא ידעתי מה להגיד. בצד השני היה בן דוד שלי שצחק עלי. לא ידעתי שצריך להגיד "הלו"

הטלוויזיה התחילה לשדר בישראל רק כשהייתי בת 15, לאחר מלחמת ששת הימים וגם אז היה ערוץ אחד ששידר כל יום שעתיים שלוש, בעיקר חדשות ובימי שישי סרט בכייני בערבית עם תרגום לעברית.

 אהבה ומשפחה

קשרים בין גברים לנשים התרקמו בעיקר במקומות המפגש הרגילים – בית הספר, תנועה, אוניברסיטה, צבא. בנות רבות לא תגייסו משם שנישאו לחבר שלהן מהתיכון ומיד התחילו להביא ילדים לעולם. בגיל 25 כבר ביו להן שני ילדים והן נחשבו מבוגרות. אני התחתנתי רק בגיל 26 וכשילדתי בגיל 27, הלידה שלי הוגדרה בסיכון גבוה בשל גילי המופלג.

היחסים של בעלי ושלי עם הילדים היו הרבה יותר קשוחים מאשר היום. דרשנו מהילדים ציות ללא שאלות, כבוד, לא להתחצף, לא להביט בעיניים שלנו במבט מתריס, לא לענות לנו כשלא נדרשו, לעמוד במטלות שלהם ללא ויכוח ולהיות ילדים טובים. היו עונשים, לא לראות טלוויזיה, לא לשחק עם חברים או לא לקבל ממתקים. גם המורים הענישו ואנחנו הצדקנו אותם וכעסנו על הילדים.

נסענו עם הילדים לטיולים בארץ ולסופי שבוע אבל אף פעם לא לחוץ לארץ. לשם נסענו בלעדיהם.

בבית נהגנו לשחק במשחקי חברה ובימי שישי שרנו שירי שבת לפני ארוחת הערב. נפגשנו פעמים רבות עם המשפחה הקרובה והילדים שיחקו עם בני הדודים שלהם שהיו החברים הכי טובים שלהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.