מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות של סבא נתן מקלר

תמר וסבא
חתונה של סבא וסבתא
חיים בחו"ל ועלייה לארץ

נולדתי בשנת 1947 במדינה בשם בלארוס שהיא אחת המדינות שהרכיבו את ברית המועצות, בעיירה קטנה בשם "קורניץ". כילד הייתי משחק עם כל החברים בשדות ויערות שהיו מסביב לעיירה.

בשנת 1957 ההורים שלי החליטו לעבור לפולין  מתוך כוונה משם להמשיך ולעלות לארץ ישראל, כי מפולין זה היה יותר קל. הסיבה שבחרו לשוב לפולין היא שהם  היו בעבר, עד שנת 1939 היו אזרחים פולניים. כשהגענו לפולין התמקמנו בעיר בשם לגניצה. שם פגשנו יהודים נוספים שגם הם עזבו את רוסיה בדרך לישראל.

אני וילדים יהודים נוספים התקבלנו לבית הספר היהודי על שם י.ל. פרץ מספר 7. שם למדנו חוץ מפולנית, גם יידיש. כמובן כמו כל הילדים, אחרי הלימודים היינו משחקים הרבה כדורגל אך היו גם משחקים די מסוכנים כמו למשל: היינו נכנסים לבתים הרוסים שנשארו אחרי מלחמת העולם ה – 2  ומוצאים שם כל מיני כלי נשק ותחמושת ורק בנס לא קרו אסונות.

העלייה לישראל

בפולין הינו כ – 3 שנים ובשנת 1960 קיבלנו אישור לעזוב את פולין ויצאנו בדרך לישראל. לי כילד הנסיעה הזאת הייתה חוויה אחת גדולה, מפני שעברנו במספר מדינות: צ'כוסלובקיה, אוסטריה ואיטליה. בכל מדינה שהינו תקופה מאוד קצרה, מספר ימים.

באיטליה בעיר נפולי עלינו על אוניה בשם "ירושלים", והפלגנו לארץ. ההפלגה נמשכה כיומיים זה כשלעצמו הייתה חוויה גדולה. הגענו לעיר חיפה, המשפחה עברה הליך קליטה עלינו על אוטובוסים, ונסענו לקריית שמונה שבצפון. העיר הייתה מקום מרוחק מהמרכז, היה מחסור גדול בעבודה, אבא שלי התקבל לעבוד בעבודות "דחק" לשתול עצים (בדיוק כמו בסרט סלאח שבתי).

אני נשלחתי לקיבוץ "דליה", אך אחרי תקופה מאוד קצרה ביקשתי מההורים שיוציאו אותי משם. ההורים ראו שקריית שמונה זה לא בדיוק מקום שהמשפחה יכולה להמשיך להתגורר שם, ואז בהמלצת חברים שלהם, שעלו לפנינו לארץ לעבור למרכז ולקנות שם משק, וכך עשו. באוגוסט 1960 הגענו לגני יוחנן באותם הימים קראו למושב גני יונה, עם הזמן השם הוחלף לגני יוחנן.

אני התחלתי לחפש לי חברים שאוכל לשחק איתם, כמובן שלא היו חסרים. רשמו אותי לבית ספר יסודי ממלכתי במזכרת בתיה. מפני שהינו עולים חדשים, הוחלט בהנהלת בית הספר שאנחנו העולים לא מספיק מתאימים לרמת בית הספר והורידו אותנו כיתה. (מה שבסוף הסתבר שלא היה נכון). התחלתי להשתלב בחברה ואני חושב שהייתי די מקובל. גם בספורט בלטתי, בעיקר בריצה.

במקביל היינו חייבים כילדים לעזור להורים בעבודות המשק, היו לנו פרות וסוסים, וכל פעם שרציתי ללכת להיפגש עם חברים, אבא היה שואל "האם הפרות קיבלו אוכל והאם התרתי את הסוסה מהעגלה והאם גם לה נתתי אוכל?" ורק אחרי זה הייתי יכול ללכת לשחק. ההורים גידלו גם ירקות (באותם הימים הכמויות לא היו גדולות). במשך היום אבא ואימא היו אוספים מהשדה גזר או סלק ועוד… מביאים את זה לחצר ואנחנו (אני ואחי) רוחצים אותם במים מפזרים בארגזים ומכינים את כל זה לקחת למחרת בבוקר מוקדם לשוק ברחובות בעגלה רתומה לסוס.

שרות צבאי – מלחמת ששת הימים

אהבתי מאוד להיות עם חברים. בגרנו, ועם סיום הלימודים בבית הספר (בשנת 1963). כל אחד בחר את דרכו בהמשך הלימודים, אני התקבלתי ללמוד בפנימייה טכנית של חיל החימוש. שם למדתי מכונאות טנקים. כשסיימתי ללמוד בפנימייה (בשנת 1965) התגייסתי לצה"ל כמכונאי טנקים. הייתי אמור להשתחרר מהשירות בשנת 1967 אך בשנה זו פרצה מלחמת ששת הימים. וכמובן לא היו שום שחרורים. אני וחיילים אחרים ירדנו דרומה ליד העיר אילת. כשהמלחמה התחילה צה"ל נכנס לסיני, וכמובן גם אנחנו. במלחמה זו אני כחייל צעיר יצא לי לראות מחזות מאוד לא נעימים. הרבה הרוגים של החיילים המצריים. תמונות שלא אשכח לעולם. המלחמה הסתיימה ואנו קיבלנו חופשה ראשונה הביתה.

בבית חיכו לי הורים ואחי הצעיר, שהיו מאוד מודאגים כי הם לא שמעו ממני מספר שבועות (טלפונים סלולריים לא היו אז). והנה הגיע יום השחרור. רציתי להישאר בצבא קבע אך לא בחיל החימוש. פניתי לחבר ודרכו עברתי לחיל האוויר גם כמכונאי אך כאחראי ציוד קרקע שנתן שירותים למטוסי קרב.

 ההכרות עם זיוה

בינתיים התחלתי לצאת (כחברים) עם נערה ששמה זיוה שגם היא בת מושב שלנו. את זיוה פגשתי (כמה רומנטי) בערב חורפי גשום, כשהלכתי להיפגש עם חבר כדי שנלך ביחד לדיסקוטק שהיה במזכרת בתיה. זיוה ניסתה לעבור את הכביש שהיה מוצף במים ואני כמחווה "אבירי" הצעתי לה עזרה. והנה ראיתי לפני נערה חיננית שמצאה חן בעיני, הצעתי לה שנלך ביחד לדיסקוטק, היא הסכימה, לא היה מאושר ממני. כמובן שהחבר נדחק הצידה. זיוה ואני יצאנו כ- 4.5 שנים עד החתונה ואז החלתנו להתחתן.

את סיפור ההיכרות שלנו כתבתי בהקדשה לספר שהוצאנו לכבוד יום הולדתה ה – 60 שכל בני המשפחה כתבו בו.

החתונה

20170214_080553-1

החתונה נקבעה לתאריך 24.6.1971 בבית החייל שבתל אביב. הרבה חברים באו לשמוח בשמחתנו. אחרי החתונה עברנו לגור בראשון לציון, זיוה התקבלה לעבודה בעיריית ראשון. (שנמשכה שם 38 שנים עד ליציאתה לפנסיה).

במשך השנים נולדו לנו 4 ילדים, 3 בנים ובת זקונים אחת. במשך כל אותה תקופה עברנו שתי דירות. אך תמיד חלמנו לחזור למושב, הזדמנות זו התאפשרה לנו בשנת 1996 כשהמושב התחיל להתרחב. בנינו בית בחלקת האדמה שקיבלנו מההורים שלי. שמחנו מאוד. עם השנים הילדים שלנו התחתנו וגם להם נולדו ילדים. נכון להיום יש לנו ברוך השם 9 נכדים ואחת בדרך.

הזוית האישית

לפני שנתיים וחודשיים קרה לנו אסון גדול, בנינו הבכור והיקר, מוטי, אבא של דן, תמר וגלעד, נפטר באופן פתאומי. אסון זה הכה בנו חזק מאוד. חיינו השתנו לאין הכר. הנחמה היחידה שלנו הם הנכדים. אנו מנסים לבנות חיים חדשים.

מילון

בלארוס
בֵּלָארוּס או רוּסְיָה הַלְבָנָה, היא מדינה ללא מוצא לים הגובלת ברוסיה ממזרח, באוקראינה מדרום, בפולין ממערב ובליטא ולטביה מצפון. הייתה שייכת לברית המועצות, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפכה למדינה עצמאית. מאז 1996 קשורה בלארוס עם הפדרציה הרוסית בסדרת אמנות ליצירת ישות הקרויה האיחוד של רוסיה ובלארוס, כצעד לקראת איחוד אפשרי בין שתי המדינות.

ציטוטים

”כילד הייתי משחק עם כל החברים בשדות ויערות שהיו מסביב לעיירה.“

הקשר הרב דורי