מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ברקת. נולדתי בתאריך 15 בדצמבר 1938 בבית חולים אסותא בעיר תל- אביב בארץ ישראל (פלסטינה א"י). עשרים וכמה שנים מאוחר יותר נולדו בדיוק באותו חדר לידה אבא עירא ודוד איתי. אבל, הם נולדו בבית חולים אסותא בעיר תל אביב במדינת ישראל.

כשנולדתי, מי שניהל את החיים בארץ היו הבריטים. הממשלה הבריטית עשתה זאת לפי אישור (מנדט) שקיבלה מחבר הלאומים שהיה קודמו של האו"ם (האומות המאוחדות) שהוקם בשנת 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה. האו"ם הקים וועדה שהמליצה לחלק את השטח של ארץ ישראל בין היהודים לערבים לפי תוכנית שנקראה "תוכנית החלוקה". הוועדה המליצה לתת ליהודים את החלקים שבהם היו הרבה תושבים יהודיים ולערבים, את החלקים שבהם היו הרבה תושבים ערביים וירושלים תהיה עיר בינלאומית. התוצאה הייתה מין מפת חלוקה משונה שבה החלקים של היהודים היו מחוברים זה לזה במעברים צרים. אבל אנחנו היהודים שגרו בארץ, שמחנו מאוד לאפשרות שתהיה לנו מדינה יהודית, אפילו אם יש לה צורה משונה.

ביום 29 בנובמבר 1949 נערכה הצבעה בעצרת הכללית של האו"ם בה היה נציג בכל מדינה שחברה באו"ם על מנת להחליט אם לקבל את תוכנית החלוקה שהוועדה המליצה עליה. אני הייתי ילדה כמעט בת 9 והיה לי מאוד חשוב שהאו"ם יחליט שיש לנו מדינה. מהלך ההצבעה באו"ם שודר ברדיו. לא בכל בית היה רדיו, אצלנו היה. ההצבעה נערכה בניו יורק אחרי הצהריים כאשר אצלנו היה כבר ערב. מאוד רציתי להישאר ערה ולהאזין למהלך ההצבעה אבל כמעט נרדמתי ובסוף סבתא עדה וסבא יובי השכיבו אותי לישון וביקשתי שיעירו אותי כאשר תהיינה התוצאות.

האו"ם הצביע בעד, אך סבתא וסבא לא העירו אותי וסיפרו לי את החדשות רק למחרת בבוקר כשקמתי. התגובה הראשונה שלי הייתה: "איזה מזל יש לי, אלפיים שנה אנחנו מחכים למדינה ודווקא בימי חיי זה קרה". באותו הזמן גרתי בבית דירות ברחוב שדרות רוטשילד 2 בתל אביב ולמדתי בכיתה ד' בגימנסיה הרצליה, שהייתה לא רחוק מביתי, בקצה של רחוב הרצל. גימנסיה הרצליה הייתה בית ספר שהיו בו תלמידים מכיתה א' ועד כיתה יב', או, כפי שקראו לזה אז, ממכינה ראשונה ועד למחלקה השמינית. בדרך כלל לא היה שום קשר בין הילדים בני 6- 9 שלמדו במכינות ובין הילדים בגיל 10-18 שלמדו בתיכון. אבל באותו בוקר כשהגעתי לבית הספר לא נערכו לימודים. התלמידים התרכזו בחצר הגדולה ורקדו הורה במעגלים משמחה על ההחלטה. תלמידים מכיתה י' (שישית) הזמינו אותי להצטרף למעגל שלהם ואני זוכרת את זה עד היום.

כשבועיים לאחר מכן חל יום הולדתי התשיעי. ידענו אז שתהיה לנו מדינה אך אפילו לא היה לה שם. ואז, סבתא עדה וסבא יובי נתנו לי מתנה את החנוכייה שחרוט עליה: "למרים, ליום הולדתה התשיעי בשנה הראשונה למדינה העברית מאימא ואבא כ"ב כסלו תש"ח".

החנוכייה שהעניקו לי הוריי

אבל השמחה על תוצאות ההצבעה באו"ם לא האריכה ימים. הערבים שלא שמחו על תוצאות ההצבעה כי רצו שכל הארץ תהיה שלהם והתחילו במלחמה נגד היהודים. וכך, ביום 22 בדצמבר, שבוע לאחר יום הולדתי וכשלושה שבועות לאחר החלטת האו"ם, ירו ערבים ממארב באוטובוס של "אגד" שנסע מבת ים לתל אביב. הם כיוונו לנהג בכוונה לפגוע בו ואז כאשר יעצר האוטובוס הם תכננו לפגוע בשאר הנוסעים. ילד קטן בן תשע בשם עמוס רוזנצווייג שעמד מאחורי הנהג נפגע ומת אחר כך מפצעיו, אך הנהג ניצל והצליח להחזיר את האוטובוס לבת ים וכך נצלו כל שאר הנוסעים. עמוס, שהיה בן יחיד להוריו, היה ילד מוכשר וטוב לב, למד איתי בכתה וישב בספסל לידי. אנחנו דואגים לקיים כל שנה לזכרו תחרות טניס במרכז הטניס ביפו, לא רחוק מהמקום בו נפגע האוטובוס. התחרות מיועדת לילדים בני 10,12,14, ושם אנו מספרים כל שנה את סיפורו ונותנים לילדים חולצות המזכירות אותו עם הדפס צילום שלו על השרוול.

כפי שסיפרתי קודם, גרנו – הוריי, סבתא עדה וסבא יובי ואחי בני – ברחוב שדרות רוטשילד 2. סבתא וסבא שלי, ההורים של סבתא עדה, ששמם היה חנה ושמואל טולקובסקי, אבל אני קראתי להם "טאטע וסבא", גרו ברחוב שד"ל 4. הם גרו בדירה גדולה ואהבו לארח. בכל יום שישי אחר הצהריים נפגשו אצלם חברים ואורחים לשתיית תה. גם אנחנו – הוריי, בני ואני – היינו מוזמנים אליהם לתה, מדי שבוע.

מכוניות פרטיות היו די נדירות באותו זמן אבל לסבא יובי הייתה מכונית פרטית והיינו נוסעים בה יחד כל המשפחה לטטא וסבא מידי יום שישי. באחד מימי שישי, לא התחשק לי לחכות לנסיעה והחלטתי ללכת לטטע וסבא ברגל. היה זה במקרה ביום שישי בתאריך 14.5.48. יצאתי מהבית מוקדם, קצת אחרי השעה שלוש והתחלתי ללכת לאורך שדרות רוטשילד לכיוון רחוב אלנבי. כשעברתי ליד המוזאון ראיתי תכונה לא רגילה. למרות שהיה זה יום שישי אחר הצהריים התחילו להגיע למוזיאון כל מיני אנשים. עמדתי על קצה המדרכה בשדרה מול המוזיאון והסתכלתי. לאט, לאט נאספו עוד אנשים והתחיל להיווצר קהל גדול, מהלחישות מסביב הבנתי שגם בן גוריון הגיע וכך הבנתי לאחר מכן שהייתי מול המוזיאון לקראת הכרזת בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הדבר גרם לי התרגשות רבה.

יום לאחר הכרזת העצמאות, בשבת ה- 15 במאי 1948, הסתיים המנדט הבריטי ועובדי הממשל ואנשי הצבא והמשטרה הבריטים החלו לפנות את הארץ. אז הכריזו שבע מדינות ערביות על מלחמה במדינה הקטנה שזה עתה הוקמה. היו אלה מצרים, ערב הסעודית, תימן, עיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון. המלחמה הסתיימה במרץ שנת 1949 בהסכמי שביתת נשק. זאת הייתה מלחמת העצמאות, מלחמת השחרור.

רחוב שדרות רוטשילד 2 היה לא רחוק מיפו, והערבים צלפו לאורך רחוב הרצל. היה מסוכן לעבור ברחוב והיה אפילו יום אחד שזחלתי ממש על הבטן לאורך הבתים ברחוב כדי להגיע לבית הספר. באותה תקופה סבתא עדה וסבא יובי שלחו את בני ואותי לגור אצל משפחה ברמות השבים כי חשבו ששם נהייה יותר בטוחים. בני ואני גרנו שם כמה חודשים וגם הלכתי שם לבית ספר בכפר מל"ל. בסוף המלחמה חזרנו הביתה ואני שבתי ללמוד בגימנסיה הרצליה.

הזוית האישית

יעל: למדתי במהלך העבודה המון על סבתי.