מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים בראודה גונן (מיקי) אני נולדתי בדרום אפריקה בעיירה קטנה בשם Worcester ב- 17.10.1940, להוריי הילדה וזוסמן. בעיירה היו מעט מאוד משפחות יהודיות כך שכולם היו כמו משפחה כי רובם הגיעו לדרום אפריקה מליטה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. גדלתי בתנאים טובים בעיירה השקטה.

בימים ההם, לא היו גנים או בתי ספר יהודיים אז את השנים הראשונות ביליתי בגן שהיה מנוהל על-ידי נזירות. בהתחלה היה מאוד מוזר כי לא ראיתי נזירות לפני זה ולא ידעתי "מה זה" אולם בכל זאת היו אלה שנים טובות עבורי כילדה.

עם פרוץ המלחמה גייסו את כולם לתמוך בחיילים שנלחמו נגד הגרמנים. אסור היה לקנות דלק למכוניות (חוץ לשירותים דחופים!) אז כולם התחילו לרכב על אופניים. אסור היה  גם לקנות קמח לבן ובאו לבדוק בבתים אם יש קמח לבן או לחם לבן.

בגיל 6 עברתי עם משפחתי  ל Cape Town – עיר גדולה ואחת מערי הבירה של דרום אפריקה. שם התחלתי ללמוד בבית ספר (שגם הוא היה לא יהודי). היו לי הרבה חברים טובים, גם יהודים וגם נוצרים, והסתדרנו מאוד טוב! באותם שנים רשמו אותי ל"חדר" בשעות אחה"צ. ב"חדר" למדנו תנ"ך ועברית, בכל יום משני עד חמישי. ביליתי 10 שנים ב"חדר" זה.

בשנים הללו התחיל אצלי הרצון לעלות למדינת ישראל. לאבי היו שתי אחיות שעלו לארץ ישראל  לפני פרוץ המלחמה וגרו בתל-אביב ובגלל שהטיסות לארץ היו מאוד יקרות אז אבא שלי הצליח לבקר את אחיותיו רק בשנת 1956. למרות זאת אני זוכרת טוב מאוד את המאמצים של הוריי לתמוך בהן ובמשפחתן במשך השנים הקשות בארץ. חוץ מכסף שנשלח הוריי שלחו המון חבילות של מזון ובגדים.

במהלך אותה תקופה, סבתא שלי (מצד אמא) שהגיעה לדרום אפריקה עם אחיה בשנת 1920 גילתה שיש לה אחות בארץ שהיא לא הכירה ושנולדה אחרי שעזבה את פולין. ומאותה רגע היא החלה לתמוך בה ובמשפחתה תמיכה שנמשכה שנים רבות וכשאבי נסע לביקור בישראל  בשנת 1956 היא הצטרפה אליו על מנת לפגוש את אחותה.

בעקבות כל הסיפורים שסיפרו לי על ארץ ישראל והידיעה שבארץ גרות בנות הדודות שלי הרצון לבקר בארץ היה חזק מאוד. שסיימתי בגרות בביה"ס התחלתי לעבוד במקום ללמוד כדי לאסוף כסף לבקר בארץ. עשיתי קורס למזכירות והתחלתי לעבוד. חסכתי את הכסף ובסוף 1959 היה לי מספיק לבקר בארץ. ההתרגשות לפני הנסיעה הייתה גדולה מאוד! הביקור בארץ היה מוצלח מאוד חוץ מזה שגיליתי שלמרות 10 שנים לימוד עברית ב"חדר" לא יכולתי לדבר הרבה בעברית, העברית התנכ"ית לא עזרה לי הרבה. המפגש עם המשפחה היה נהדר! הסתדרנו יפה מאוד. החלטתי שפה אני רוצה לחיות!!

למרות זאת הייתי צריכה לחזור לדרום אפריקה (לא לפני טיול מהנה באירופה!). חזרתי לעבוד בדרום אפריקה בכדי שוב לחסוך כסף עבור העלייה ארצה.

אחרי שנים של עבודה חלומי התגשם ועליתי לארץ חלומותיי. דבר ראשון הייתי צריכה להירשם לאולפן ללמוד עברית מדוברת. היו לי הרבה מצבים מצחיקים. בקשתי  לקנות "עבנים" במקום "ענבים" או "מגבות" במקום "כפפות", התבלבלתי מאוד בין זכר לנקבה ובין "ע" ו"א", "ט" ו"ת" וכולי. העברית זו שפה לא קלה לדוברי אנגלית! בסופו של דבר הצלחתי להתגבר והתחלתי לעבוד כמזכירה, בהתחלה באנגלית אבל לאט לאט העברית השתפרה והיום אני שולטת בשפה למרות ש"ע" ו"א", "ט" ו- "ת" עדיין "עושים" לי בעיות וגם זכר ונקבה, למרות שכבר עברו יותר מ- 58 שנים!

אחרי האולפן רציתי להתגייס לצה"ל. לצערי סירבו לקבל אותי בגלל שעליתי לבד והייתי צריכה לתמוך בעצמי אבל נאמר לי שייקחו את הילדים שלי לעתיד לצה"ל. באותו זמן צחקתי וחשבתי שעד אז לא יהיה צורך בכך. לצערי באמת גייסו את שתי בנותיי לצה"ל!!

השמחה הכי גדולה שלי היא שהצלחתי לבנות משפחה בארץ, יש לי שתי בנות מקסימות וטובות ו-ארבעה נכדים שאני אוהבת ללא גבולות, מקסימים וגורמים לי הרבה נחת ושמחה. אני מאחלת להם הרבה הצלחה, בריאות ואת האפשרות לתרום לשלום במדינה שלנו.

הזוית האישית

היה לנו כייף לעבוד ביחד ולמדנו המון דברים חדשים אחד על השני.