מאגר סיפורי מורשת

שמי ארז פרידר, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, ולהלן סיפורי. נולדתי בשנת 1952 בישראל. בילדותי גרנו אני ומשפחתי בניר בנים בדרום הארץ. כשהייתי בגיל 8 עברנו לרמת ישי לבית הסבא והסבתא שגידלו אותנו. למדתי בבית הספר ארזים, אותו אחד שכיום אלון נכדי לומד בו. בית הספר היה קטן ובכל שכבה כיתה אחת בלבד עם כעשרה תלמידים בכיתה. הילדים בבית הספר היו ממש "קיבוץ גלויות": כל אחד הגיע ממקום אחר בעולם, היו שם ילדים שבאו מאירופה ממשפחות של ניצולי שואה, תימנים, פרסים. חלקם לא ידעו עברית והיה להם קשה מאוד להתאקלם (שפה שונה, מנהגים שונים, לבוש שונה ואוכל שונה). בשנים אלו רמת ישי הייתה ישוב קטן, לא בכל המקומות היו כבישים ובית החרושת לעיבוד עורות ומפעל 'עוף העמק' גרמו לריחות לא נעימים ביישוב. לא היו מקומות בילוי ברמת ישי ולכן רוב המשחקים שלנו היו חברתיים כמו למשל: כדורגל, אופניים, גולות, חמש אבנים, גוגואים, מחניים, גומי. את שאר הזמן העברנו בקריאה (לא הייתה טלוויזיה וגם לא טלפונים סלולריים), הקשבנו הרבה לתכניות ברדיו ועזרנו בעבודות הבית. הפרנסה הייתה קשה וכסף הספיק בעיקר לאוכל ומעט לבוש. הבתים לא היו נעולים, היו דלתות רשת.

חבר הילדות שלי הגיע לבית הספר הישר מרומניה ולא ידע ולא הבין עברית. התחברנו ברגע שהגיע לבית הספר ועד היום אנחנו חברים הכי טובים. תיכון למדתי בבית הספר לתעופה "הולץ" בתל אביב ומשם באופן טבעי התגייסתי לחיל האוויר כמכונאי מטוסים בטייסת. שירתי במהלך מלחמת יום הכיפורים והשתחררתי במרץ 1975. עם שחרורי עברתי לגור בתל אביב בכרם התימנים. בלילות עבדתי כנהג אוטובוסים ובימים עבדתי בקפיטריה של תיכון בתל אביב. התחלתי ללמוד באוניברסיטה כשהייתי נשוי עם 3 ילדים. במקביל עבדתי והתקדמתי בתפקידי. סיימתי תואר שני במנהל עסקים. לאחרונה פרשתי לגמלאות לאחר שמילאתי מספר תפקידי ניהול. עם פרשתי התנדבתי לער"ן על מנת שאוכל לתרום ולסייע ולו במעט לאוכלוסיות חלשות. כיום יש לי 4 ילדים וכיום אני סבא במשרה מלאה ל- 5 נכדים ועוד מעט 7.

אני ומשפחתי

הזוית האישית

הנכד אלון: היה לי ממש מהנה להיפגש עם סבא שלי בזמן בית הספר לעשות את הסיפור במחשב ולא בכתב. היה הרבה יותר מעניין ויותר כיף ובנוסף לכך היה גם מעניין מאוד לראות דברים מעניינים שסבא שלי הביא או שסבים של ילדים אחרים הביאו. למדתי הרבה דברים חדשים על הסבא שלי שלא ידעתי לפני תכנית זאת. הפרויקט תרם לשיפור הקשר שלי עם סבא שלי והייתי ממליץ לקחת חלק בתכנית הזאת (הקשר הרב דורי).

סבא ארז: כשהתבקשתי ע"י אלון להצטרף לתכנית זו חשבתי לעצמי – 'עוד משימת סבא נכדים שגרתית' שאני עושה כמובן בשמחה, אך באתי והופתעתי. בתכנית ניערנו את האבק מזיכרונות העבר והילדות שלי, שנשכחו בעליית הגג. את מי זה כבר יכול לעניין? ואלון נכדי היקר, שחשבתי שישתעמם מזיכרונות המבוגרים, מעודד אותי כל הזמן ומזכיר לי, לא לשכוח ולהביא פריט ועוד פריט מהעבר ולהקפיד לבצע את המטלות שהוטלו עלינו. הוא שואל ומתעניין בכל פריט ונושא, ונראה מוקסם מכל התהליך. "האם ידעת שלא היו לנו פלאפונים ומחשבים"? שאלתי את אלון. וכדורגל היה מצרך נדיר שכאב הלב לבעוט בו שמא ישתפשף או חמור מכך, יקרע. ומשחקי ילדות פשוטים ובסיסיים שבעיקרם משחקי חברה שקצת נעלמו, וחבל שכך – ונהנינו וגדלנו והכל בסה"כ בסדר. אלון ואני למדנו באותו בית ספר ארזים ברמת ישי אך בפער זמן של 56 שנים. כשנכנסתי לחצר בית הספר, חזרו זיכרונות הילדות. פרויקט זה היה בשבילי חוויה מהנה ומעניינת והיה לי גם מי שינהל אותי למשך כל התכנית.