מאגר סיפורי מורשת

אני, קלריסה דורפמן, סבתא של רונן, נולדתי במאי 1950 בליטא, בעיר וילנה, משפחה של ניצולי שואה. שם המשפחה המקורי שלי, לפני הנישואין, אילינץ.

קוראים לי על שם של סבתא שלי, אמא של אבא שלי. לה קראו חיה – קלרה. כיון שבליטא היה מקובל להוסיף לשמות את האות S בסוף, אבא המציא לי את השם קלריסה.

בצעירותי, למדתי באוניברסיטת וילנה בפקולטה של ספרות רוסית (אוניברסיטת וילנה הנה אחת מתוך חמש האוניברסיטאות העתיקות באירופה). אך לאחר שהתחתנתי וילדתי את בני הבכור, אבא של רונן, החלטתי לשנות עיסוק והלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות. מאז, למעלה מ- 30 שנים אני עובדת כאחות.

לארץ, עלינו בדצמבר 1990 מוילנה ביחד עם הורי. כאשר מרבית המשפחה של אימי, עלתה לארץ עוד בשנות ה- 70.

ילדות בוילנה

נולדתי בוילנה. בילדותי, גרנו חמש משפחות בצריף עץ אחד ארוך. היינו חמש משפחות: שלוש משפחות יהודיות, משפחה אחת רוסית ומשפחה ליטאית. כולנו היינו כמו משפחה אחת גדולה, ביחד שמחנו וביחד גם בכינו.

הילדות שלי הייתה מאוד טובה, על אף שגדלנו בצל המלחמה. בקיץ היינו הולכים לאגם, רכבנו על אופניים, שיחקנו מחבואים. בחורף עשינו סקי מגבעה גבוהה בשכונה. כל ערב היינו הולכים לאצטדיון להחליק על הקרח, זה היה מקום המפגש של כל החברים מבית הספר ומהשכונה. מידי ערב שם הייתה חוויה נפלאה. עד היום אני זוכרת את המגרש הענק והעגול, פרוז'קטורים ענקיים שמאירים את המגרש. בחורף, במרכזו של המגרש ניצב עץ אשוח מקושט בצעצועים ואורות צבעוניים. מוזיקה מתנגנת. שלג יורד. אני זוכרת את זה כל כך טוב, כאילו עכשיו אני שם.

יש לי אח גדול ממני בשנתיים ואנחנו דור שני של ניצולי שואה. ההורים שלי נולדו בעיירה קטנה באוקראינה. כשהתחילה המלחמה המשפחה של אמא שלי הצליחה להימלט, רחוק לעומק רוסיה. אמא שלי הייתה בת 20 כשהמלחמה הגיע לאוקראינה. היא עבדה במפעל שימורים. את השימורים האלה שלחו לצבא בשביל החיילים.

לאבא שלי היו שלושה אחים. הגדול התגייס בימים הראשונים של מלחמה. בשנת 1942 הוא נפל.

את אבא שלחו לעומק המדינה ללוות את הצאן בשביל להציל אותו משם גם הוא התגייס לצבא נלחם בקרבות והיה גם בשבי. שם הוא החליף את השם היהודי שמוליק לשם אלכסנדר. זה הציל לו את החיים. בקרבות, הוא נפצע קשה פעמיים. הוענקו לו אות הצטיינות והרבה מדליות ממלחמת העולם השנייה.

כשאבא חזר לעיירה הוא לא מצא אף אחד מהמשפחה. הנאצים הרגו את ההורים ואת שני האחים הקטנים. הוא נשאר לבדו. לאחר המלחמה, אבי הכיר את אימי והם התחתנו וביחד עם כל המשפחה של אמי עברו לוילנה. שם נולדנו אחי ואני. מתוך רצון להגן ולשמור עלינו,  ההורים שלנו סיפרו לנו רק מעט מאוד  מאוד מהחיים שלהם. רק ביום הניצחון על הנאצים, שחל ב- 9 למאי, אבי היה לובש את החליפה שלו עם כל המדליות ותגי ההצטיינות על הז`קט.

יום הניצחון באירופה

"יום הניצחון באירופה (VE [Victory in Europe] Day, נקרא גם יום הניצחון על הנאצים) – היום בו חוגגים את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאציתבמלחמת העולם השנייה בשנת 1945. במדינות המערב נחגג יום זה ב-8 במאי ואילו בגוש המזרחי – ב-9 במאי, יום הניצחון בחבר המדינות. הכניעה ללא תנאי של גרמניה הנאצית התרחשה ב-7 במאי בריימס שבצרפת ונכנסה לתוקף ב-8 במאי. בעלות הברית החליטו להכריז על כך בפומבי רק ב-9 במאי. למרות תכנון זה דלפה הידיעה במערב, וחגיגות ענק פרצו כבר ב-8 במאי, בעיקר בלונדון (שם השתתפו יותר ממיליון איש בחגיגות)." (ויקיפדיה)

הזוית האישית

סבתא קלריסה: יוזמה מבורכת ופרויקט מקסים. התכנית מקשרת את העבר שלנו עם דור העתיד ומלמדת, ולו בקצת, על העבר ואת מה שאנחנו חווינו.ניתנה לי פה הזדמנות לזמן איכות עם נכדי ולשתף אותו בילדות שלי. פשוט, נהניתי.

רונן: הקשר הרב דורי זו תכנית מעניינת ולמדתי הרבה מסבתא שלי. היה לי כיף.