מאגר סיפורי מורשת

אני אירית שקדי, הבת הצעירה מתוך שתיים להוריי: אבי ישעיהו מיכאלי ואמי לאה "סרלין" (עם נישואיה שמה השתנה למיכאלי).

אבי עלה לישראל עם הוריו ,שהיו ציונים, כילד בן 6 מאוקראינה שהייתה תחת השלטון הרוסי. הם עלו בשנת 1921 בעלייה השלישית אשר כונתה "עליית החלוצים". תחילה התגוררו בירושלים ולאחר מכן עברו לתל אביב והשתקעו בה. אמי עלתה לישראל מבלארוס שהייתה תחת השלטון הרוסי. היא עלתה עם משפחתה מתוך ציונות בשנת 1925, זו הייתה העלייה הרביעית אשר כונתה "עליית הבורגנים". היא הייתה בת 10. הם השתקעו בתל אביב.

הוריי התחנכו בישראל. לימים, אבי למד הנדסה אזרחית בצרפת, אמי למדה בסמינר, הייתה מורה והייתה בין מייסדי בית הספר "צהלה" בתל אביב. לאחר מכן כיהנה כסגנית מנהל בית הספר. אבי היה חבר בהגנה ובפו"ש (פלוגות השדה היהודיות שהוקמו על ידי ההגנה באישור הבריטים) ואחר כך קצין בצה"ל. במסגרת זו תכנן שדות תעופה בארץ, הקים יחד עם שלמה שמיר את מפעל הפוספטים בנגב, תכנן את קרית גת מראשיתה והיה מנכ"ל חברה.

עברנו לגור בצהלה עם היווסדה בשנת 1951. שנות ה-50 בארץ היו שנים של קליטת הרבה מאד עולים חדשים מהרבה גלויות. שנים של מחסור בכל התחומים, כולל מחסור במזון, זו הייתה תקופת הצנע. בצהלה היו בתים קטנים וסביבם חצרות, הרבה משפחות הקימו לעצמם פינות חי ושתלו גינות ירק ועצי פרי כדי לספק את צורכי המזון של המשפחה. למשפחתנו הייתה גינת ירק ובה ירקות שונים וגם תותים ועצי פרי: תפוחי עץ, משמש, שזיפים, שסק, גויאבות, אפרסמון, לימונים, רימונים ועץ  תפוזים סיניים קטנים (קונקוואט). היו לנו תרנגולות, ברווזים, אווזים, תרנגולי הודו וחממות קטנות עם אפרוחים. אחותי ואני עזרנו להאכיל אותם והשתעשענו עם האפרוחים.

הכלב עזי

יום אחד, אבי הביא לנו מתנה, כלב. גור קטנטן, שחור ומתוק מאוד מגזע קוקר ספניאל. קראנו לו בשם עזי וקיווינו שיגדל ויהיה חזק. התאהבתי בו מהרגע הראשון. הוא היה זקוק לטיפול ואהבה. האכלתי אותו כל יום, הוצאתי אותו לטייל כל יום ודאגתי לו לכל צרכיו, אהבתי אותו מאוד ונקשרתי אליו והוא נקשר אלי וגמל לי באהבתו. יום אחד נתקעה עצם בגרונו ולא יכולתי להוציא אותה. אחותי שהייתה קצת יותר גדולה מצאה פתרון, העצם נשלפה ועזי ניצל לשמחתנו הגדולה.

באוקטובר 1956 פרצה מלחמת סיני הידועה גם בשם מבצע קדש. האבות היו מגויסים לצבא. באותן שנים לא היו מקלטים או חדרי בטחון, האזרחים התבקשו לחפור שוחות ולמלא שקים בחול לצורך הגנה. חברים של המשפחה גרו ליד וואדי בצד השני של השכונה רחוק מביתנו. החברים הזמינו אותנו להתגורר בביתם עד סוף המלחמה. התעוררה בעיה אחת: הבת הבכורה פחדה כל כך מכלבים שלא הסכימה בשום אופן שנביא את עזי. נאלצנו להשאיר אותו בביתנו המרוחק. כל יום הלכנו אחותי ואני לבקר את עזי, להאכיל, להשקות ולטייל איתו ולשמח אותו וזאת למרות דאגת אימנו. המלחמה הסתיימה בניצחון ישראל, ואנחנו חזרנו לביתנו שמחות שנוכל לבלות עם עזי.

כאשר הגענו הביתה נגלה בפנינו מראה מאוד מאוד עצוב. עזי לא היה שם. המרפסת הסגורה בה התגורר הייתה ריקה, ללא נביחות השמחה שלו. חיפשנו אותו בכל מקום, עזי לא נמצא יותר. בכיתי בלי סוף, הרגשתי שנעלם מחיי החבר הכי מקסים שהיה לי אז. עד היום כל פעם שאני רואה קוקר ספניאל שחור כולו, אני נתקפת געגועים עזים לעזי.

נישואין

לימים נישאתי למיכה שקדי, בן פרדס חנה, בנם של איסר ועדה שקדי. איסר מנדלבאום שינה את שמו לשקדי כאשר עלה לישראל. הוא עלה מגרמניה מתוך ציונות בשנת 1932 בעלייה החמישית, התגורר בקיבוץ נען, שם פגש את עדה אשר עלתה לארץ באותה שנה מוורשה בפולין, הם נישאו ועברו לפרדס חנה.

מיכה, בעלי, סיים תואר ראשון בחקלאות ותואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית. היה מנכ"ל של מפעל גדול, הוא עסק בניהול, כחבר בדירקטוריונים או כיושב ראש בקיבוצים רבים ומחוץ להם בתעשיות שונות. אני סיימתי תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ובלשון עברית באוניברסיטת תל אביב, לימודי תעודה ותואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר אילן, ובהמשך סיימתי תואר שלישי (Phd) בפסיכולוגיה באוניברסיטת רסקין באנגליה ולמדתי טיפול משפחתי. הייתי מורה ויועצת חינוכית, עם פרישתי עבדתי כמטפלת משפחתית. כמו כן, כתבתי ספרי ילדים.

זכיתי להיות מנהלת בית הספר "צהלה", במשך 15 שנים, בית הספר אותו יסדה אמי, בו הייתי תלמידה ובו למדו שלושת בנינו: רועי, (נשוי לשרון איטם ואבא של שירה וגליה בניו יורק), שי (נשוי לסינה כץ ואבא של עדן ודניאל אשר לומדים בבית ספר רמת החייל), ורון (נשוי לשגיא בניו יורק). בנינו גידלו בבית חתול בשם מיץ, אשר הגיע אלינו כגור קטנטן וגדל להיות כמעט מלך הרחוב. היום נכדתנו עדן ונכדנו דניאל, מגדלים בביתם שני חתולים ובעבר טיפחו בביתם שלושה אוגרים עד אשר הלכו לעולמם.

עדן ודניאל רוכבים על סוסים ועובדים בפינת החי בבית הספר.

הזוית האישית

עדן: זה היה מעניין להקשיב לסיפור של סבתא ולהבין מה היא עברה פעם.