מאגר סיפורי מורשת

אני, אבלין ארפי, נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו, בשנת 1960. עלינו לארץ ישראל בשנת 1962, כשעדיין לא מלאו לי שנתיים. את כל ילדותי ונערותי עברתי בארץ, בבאר שבע, והכוונה מגן חובה והלאה.

את סיפורי אתחיל מהיום הראשון של מלחמת ששת הימים. לא היה מקלט בשכונה והבתים נבנו על עמודים, אז חסמו בשקים מלאים חול, את כל ההיקף של הבלוק, ושם כל השכנים נשארו כל זמן שהיו אזעקות. אנחנו הילדים שחקנו יחד וההורים ישבו והשגיחו עלינו, כך עברה העלינו המלחמה. מצד אחד פחדנו מצד אחר היינו ילדים והתנהגנו כילדים.

יום אחד קיבלתי כסף, אז לתומי  ובלי לחשוב, הרי תמימות של ילד, הלכתי לקנות ארטיק ומסטיק ופתאום אזעקה. כל השכונה נלחצה, המשפחה חיפשה אותי, כולם במתח, ואני הולכת ושמחה מהארטיק ומסטיק שקניתי ולא מבינה את כל הלחץ והמתח של כולם. בסופו של דבר כולם שמחו לראות אותי ושכלום לא קרה ברוך השם. כמובן שבשאר הימים הילדים היו בהשגחה הדוקה יותר. וזה ממש נשאר בתודעה שלי.

גם את מלחמת יום כיפור עברנו באותה הדרך כי לא היה מקלט, אבל קשרי השכנות היו טובים וקרובים, הרבה יותר מהיום, שקיים כמעט ניכור – גם בגלל הטכנולוגיה. הדור של היום דבוק למסכים של הטלפונים, אייפונים, וטאבלטים וכו.

אחרי מלחמת יום כיפור עברנו דירה לאזור אחר ולשכונה אחרת וקשרי השכנות היו טובים וגם אחרים. בשכונה החדשה עברנו את המלחמות הנוספות, כבר בחדר אטום ובחדרי מדרגות בהתאם למלחמה. גם בשכונה החדשה אין מקלטים ואין ממד, אבל עברנו ועוברים חיינו בהנאה ובשכנות טובה.

היום השכונה מועמדת לתמ"א 38, אבל שוב זה לא ישנה את יחסי השכנות ובתקווה שלא נצטרך להיות במצב מלחמה. גם בעבר הייתה ציפייה ושאיפה לשלום שעד ימינו היא קיימת.

מאחלת שלום על כל עם ישראל. אמן.

הזוית האישית

אוראל: נהנתי ללמד את סבתא ולשמוע סיפורים על ילדותה ועל המלחמות בארץ ישראל. אני מאחלת לה אושר ובריאות.

אבלין: אוראל, נכדתי ואני אוהבות מאוד מאוד את תכנית הקשר הרב דורי שחיזקה את הקשר בינינו מאוד. אוראל לימדה אותי להסתדר עם המחשב ועם המקלדת בצורה הטובה ביותר. כמו כן הקשר עם הסבים והסבתות האחרים היה כייפי ונחמד. המורה מירב אלפסי מאוד סבלנית וסובלנית והסבירה הכל ועזרה מאוד לכולנו בהכל מכל. תודה רבה ליוזמי התכנית ותודה רבה על הזכות להשתתף בה.