מאגר סיפורי מורשת

שמי טל ואני משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי", ובמסגרתה אני מתעדת את חייו של סבי מנחם רוזנברג.

סבי נולד להורים אברהם יהודה (אדולף, אדולו) רוזנברג ואסתר טרזיה רוזנברג (שם משפחה קודם: קומלוש) ונכד ראשון לשתי המשפחות. אביו של סבי ניהל חנות רהיטים שנוסדה על ידי הסבא של סבי בשנות העשרים של המאה הקודמת ושניהם ניהלו יחד את החנות.

אימו הייתה עקרת בית ואמא במשרה מלאה, בנעוריה הייתה מוכרת בחנות המפעל של אביה, מפעל של שוקולד וסוכריות (הנקרא: ARTA ארטה בעיר פיישטאני שבסלובקיה)

הילדות

בתמונה סבי בגיל שלוש

בתמונה סבי בגיל חמש בשלג הראשון בשנת 1942

סבי נולד בעיר נובה מסטו נאד ווהום שם עברה עליו ילדותו. העיר היא עיר מחוז שבה חיו 5,000-7,000 תושבים וכ- 40% מהם היו יהודים. בעיר היו חיים נורמאלים, הייתה קהילה יהודית פעילה, היו מוסדות חינוך יהודים ואף בית ספר תיכון ראלי יהודי (התיכון היהודי הראשון בצ'כוסלובקיה). רוב המשפחות היהודיות היו בעלות עסקים, בעלי מלאכה ובעלי אחוזות מבוססים.

סבי נולד לתקופה בה חיי היהודים לא היו ממש טובים וכבר החלו לבצבץ תופעות אנטישמיות.

הילדים היהודים סבלו מהתנכלויות מצד הילדים הגויים. בין השאר היו חוטפים מידי פעם את כובע הברט ותולשים לו את הצ'ופצ'יק או קורעים אותו לגמרי (בזמנו הילדים היהודים היו חובשים כובעי ברט), הילדים הגויים לא שיתפו במשחקים והילדים היהודים לא היו כל כך רצויים ולכן ההורים של הילדים היהודים היו מפגישים את הילדים עם עוד משפחה יהודיה (ולפעמים היו באים גם עוד שניים שלושה ילדים), כדי שישחקו ביחד בחצר או בתוך הבית ולא יתקלו עם הגויים.

כשסבי היה הולך הביתה מהעיר או כשאימו שלחה אותו לקנות משהו וכן כשהיה בחנות עם אביו והיה צריך לעבור דרך מגרש גדול מאחורי הבית והיו שם ילדים ששיחקו כדורגל, "בדרך כלל נמצא אחד הנערים שהיה יותר שובב או יותר פראי והיה ניגש אל 'היהודי' ונותן לו איזו בעיטה, זו הייתה ההנאה שלהם". במקרה והיה בסביבה אחד בתושבים הגויים הוא היה מונע מהילדים להתעסק עם הילד 'היהודי'. "הילדים הגויים לא חסכו כאפות" כך סבי מספר, ומציין שאז ילדים בני שש-שבע יכלו ללכת לבדם ברחוב.

בעיר הייתה קהילה יהודית דתית ובה גם פעילות ציונית רחבה.

"בשנות השלושים המאוחרות החלה התפלגות בקהילות היהודיות בין חרדיים לבין אורטודוקסים ציוניים בעלי שאיפה לארץ ישראל". ברדיפות שהחלו נגד היהודים בשנת 1942 והלאה גורש חלק גדול מיהודי העיר למחנות הריכוז ובהמשך למחנות ההשמדה. במהלך השואה סבי ומשפחתו היו במחנה העבודה "סרד" ולאחר מכן במחנה הריכוז "טרזיינשטט"

עם סיום המלחמה בחודש מאי 1945 אחרי השואה, סבי ומשפחתו חזרו הביתה מן מחנה הריכוז טרזיינשטט, וקיבלו חזרה את ביתם שבזמן המלחמה היה תפוס על ידי גרמנים. אביו של סבי קיבל חזרה את חנותו וסבי השתלב בבית הספר שהיה בית ספר ממלכתי של גויים וסבי מספר שהגויים הקתולים באופן כללי היו הרבה יותר קיצוניים ותקיפים כנגד היהודים, וזה היה הגורם העיקרי לפריחת האנטישמיות ומוסיף "למרות שאסור לשכוח, אסור לשכוח שהיו גם גויים ואפילו קתולים בודדים שהיו מגינים על היהודים והיו מיודדים וחברים של היהודים" ומספר שלהוריו היו חברים גויים ובמיוחד לאביו שנולד בנובה מסטו והתחנך עימם בבית הספר בזמנו.

בתמונה סבי בחצר ב"טרזיינשטט" על יד מכונית צבאית שבה הגיע דודו של סבי (שהיה פעיל בממשלה הגולה) לחפש שם את סבי ומשפחתו אחרי ש"טרזיינשטט" שוחררה על ידי הצבא האמריקאי ב-3 במאי 1945  (דודו ראה ברישומים של הצלב האדום שהמשפחה נמצאת ב"טרזיינשטט")

בתמונה סבי ב"טרזינשטט" יומיים-שלושה לאחר ששוחררה, אך התעקבו שם עוד שבוע לבדיקות רפואיות ותהליכי בירוקרטיה נוספים.

בשנת 1946 נולד אריאל (ארי), אח לסבי בבית חולים בפראג. סבא זוכר זאת כחוויה מאחר הוא נסע עם הוריו לפראג, עיר הבירה הגדולה שהייתה מפוארת בבניינה ברחובותיה הגדולים והרחבים עם בתי קפה גדולים, מוזיאונים וכיכרות גדולים, סבי מוסיף שבעירו הייתה כיכר אחת, כיכר העיר שנחשבה גדולה וכשהגיע לפראג הבין מה הן כיכרות גדולות, ומספר שכאשר טסו לאירופה עם שלושת בניו, דודיי ואבי (לסוג של טיול שורשים) חיפש את הכיכר הגדולה בעירו וכשראה אותה הבין שהיא קטנה ביחס לכיכרות שיש לנו בארץ (הכוונה לכיכר שמרכזה נהוג באירופה להציב פסל גדול עם דשאים וספסלים וכד', למשל כמו כיכר דיזינגוף).

שלוש שנים לאחר השואה והחזרה הביתה, צ'כוסלובקיה "נכבשה" על ידי הקומוניסטים וסבי זוכר שבכיתה ד'- ה' למד רוסית על ידי מורה ממוצא רוסי שהגיעה לבית ספרם והיו עוד מורים רוסיים שהגיעו ללמד שם, בעקבות ההתרחשויות התחילו להרגיש את הסגר על היהודים והתקוות והשאיפות לעלות לארץ ישראל התעצמו והחלו התוכניות להגשים את העלייה לארץ ישראל.

בתמונה סבי ומשפחתו בשנת 1948 כשסבי היה בן אחת עשרה

העלייה לארץ

בנובמבר של שנת 1949 סבי ומשפחתו עלו ארצה.

הייתה בעיה גדולה להעביר את פרטי הבית לארץ, המשפחה הזמינה ליפט שבו נארזו רהיטי הבית, בגדים, כלי מטבח וכד' בליפט משפחתי והעבירו אותו ארצה תחת פיקוח של אנשי מכס סלובקים ואסור היה להוציא מהמדינה כלי כסף, פריטים יקרים ותשמישי קדושה, ומי שרצו להעביר בכל זאת דברים שילמו לאנשי המכס כסף כשוחד ובנוסף לזה סבי זוכר שהם הזמינו את האנשי המכס לארוחת צהריים טובה שאימו בישלה ובזמן שהם ישבו וסעדו אז הפועלים העמיסו גם את הדברים המוסתרים וכמובן שהם שיתפו פעולה כי שולם להם כסף ובנוסף קיבלו גם ארוחה טובה.

אביו של סבי הצליח להכניס לליפט ספר תורה ופרוכת מבית הכנסת המקומי. כאשר הגיעו לארץ הפקיד אביו את ספר התורה והפרוכת לבית כנסת תל אביבי (איחוד שיבת ציון) ובתמורה לכך הקהילה התחייבה לקיים תפילת אזכרה ליהודי קהילת נובה מסטו שהושמדו. כעבור שנה התקיימה באותו בית כנסת בר-המצווה של סבי וקריאת התורה הייתה בספר התורה עליו מסופר כאן.

לאחר כמה שנים כשהפרוכת לא הייתה בשימוש באותו בית הכנסת, אביו של סבי העביר את הפרוכת ל"יד ושם" והיא הוצגה שם בתערוכת פרוכות שניצלו והובאו ארצה לאחר השואה מבתי כנסת שונים בעולם.

בשנים הראשונות בארץ אלו היו גם השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, והחיים היו שונים מאוד מהחיים באירופה, השמש זרחה והשמיים היו בהירים והכל נראה יותר יפה.

סבי זוכר שכילדים קטנים סיפרו להם על ארץ ישראל שזוהי ארץ זבת חלב ודבש והם דמינו לעצמם שחלב ודבש זורמים בתעלות ברחבי הארץ וכשהגיע לארץ התברר לו שלא כך היה הדבר.

הילדים הצברים בארץ לעגו להם וכינו אותם "סבונים" ולא תמיד הקלו פה עליהם את הקליטה בארץ. סבי אומר "ואנחנו כשראינו את הארץ, את הדברים הטובים שכאן, עד כמה שטוב פה , את החופש ואת יחסי האנוש האחרים אז השתדלנו מאוד לשכוח מה שהיה שם, ולחוות את הדברים הטובים, לא התעלמנו ממה שהיה, אבל לא הלכנו כאבלים וחפויי ראש"

סבי נקלט בבית הספר לכיתה ו' למרות שעוד בסלובקיה הגיע כבר לכיתה ו' אבל היו חסרים לו מקצועות העברית והיהדות, לכן הוריו החליטו שיתחיל בבית הספר בשנה מתחת לשנה שבה אמור ללמוד. סבי למד בבית הספר הממלכתי דתי "בזל" שברחוב בזל בתל אביב. אחר כך המשיך את לימודיו בתיכון "שבח", בנוסף למקצועות הרגילים התקיימו שיעורים במקצועות טכניים שונים. סבי למד מכניקה וקיבל תעודת בגרות מקצועית של מכונאי רכב.

במקביל היה בבני עקיבא סניף תל-אביב צפון ושם היה תחילה חניך לאחר מכן מדריך ולבסוף גם רכז שכבה. ואלה היו חיי חברה מאוד יפים ועשירים (במעשים ופעילויות)

הבגרות

בגיל 18 התגייס לצבא ושובץ לחיל האוויר ושם העביר את כל שירותו (שהיה אז שנתיים וחצי). כשהתגייס הגיע לחיל האוויר שזהו היה כבוד גדול ומלא בהתרגשות, סבי "הסתכל לאחור" וראה לנגד עיניו את הילד המסכן אשר שוחרר רק לפני 10 שנים ממכנה הריכוז.

הייתה זו גאווה גדולה לשרת וללבוש מדי צה"ל עד כדי כך שלעיתים נהגו לצאת למסיבות ואירועים כאשר הם לבושים במדים (מדי א' מגוהצים ומסודרים).

בתמונה סבי במדי צבא אשר בדש מדיו אות השתתפות במבצע קדש

אחרי השחרור מהצבא השאיפה הייתה לפתח ידע טכני דרך התנסות. ובין השאר עבד במפעל "אמקור". הוא קיבל הצעה מקרוב משפחה שרצה לייבא ארצה מתקנים למכירת מוצרי מזון. הוא הזמין אותו לבוא לוינה להכשרה במפעלו. בסופו של דבר העסקה לא יצא לפועל כי דודו לא קיבל אישור לייבא את המכונות.

אחר כך מוינה נסע ברכבת לגרמניה (לבד) לעיר נמל בצפון גרמניה שנקראת ברמן ומברמן הפליג עם אנייה הפלגה שנמשכה כשבועיים לקנדה (לבד) ולקראת פסח של שנת 59 נסע עם הדוד לעיר ניו יורק שבארצות הברית. שם נרשם סבי לקורס בבית ספר בניו יורק לעיצוב פנים ולמד חצי שנה עד סיום הקורס. ואז החליט לחזור ארצה. (כשהיה בן 21).

אחרי שחזר מחו"ל השתלב בעבודות בחנות רהיטים של אביו ועזר לתכננן ולעזור ללקוחות בעיצוב והתאמת הרהיטים לביתם. וגם בהיבט החברתי התארגנו חברי הילדות וחברים מהשירות הצבאי לפעילויות חברתיות משותפות, המפגשים נערכו במוצאי שבתות בבתי החברים כשאת הזמן מעבירים במשחקי חברה, שירים וריקודים.

לסבי היה רצון להרחיב דעת אז הוא לקח כל מיני קורסים לעיצוב, יחסי חברה, ארגון ותוך כדי עבד בחנות.

חבריו התחילו להקים משפחות ולהתחתן באחת מן החתונות של זוג חברים ראה שם "מישהי" יושבת (זו הייתה בתיה, סבתי) וסבי שם עליה עין והתעניין אודותיה אצל חבריהם וחברותיהם המשותפים ולאחר חצי שנה של היכרות וחיזור החליטו להתחתן, ורכשו דירה בבני ברק (באיזור החופשי) והתיישבו שם. סבי המשיך לעבוד בחנות וסבתי המשיכה בעבודתה כלבורנטית במכון "ויצמן" ברחובות לעוד שנה וחצי עד לידת ילדם הראשון ובדצמבר 67 נולד דודי ערן שהיה נכד ראשון בשתי המשפחות.

אחרי שנתיים נולד אבי יאיר ואחרי ארבע שנים נוספות נולד נועם והם היו זוג הורים מאושרים. סבי מוסיף שהם שאפו גם לבנות אבל בסוף קיבלו אותנו, כנכדות 😉

הזוית האישית

מנחם: זכות גדולה נפלה בחלקי, לעזור ולהשתתף יחד עם נכדתי טל, בפרוייקט חשוב זה. כילד ניצול שואה, שזכה אחרי התקופה הנוראה לעמנו, לעלות לארץ ישראל, להתחנך בה, לשרת בצה"ל, להקים ב"ה משפחה ולגדל ולחנך כאן את בני ונכדי – אני גאה ומאושר. מספר פעמים בחודשים האחרונים, נזדמן לי לשבת ליד טל כשהיא חוקרת ומעמיקה בחומר להשלמת עבודתה זו. זכרונות הילדות שלי, הנעימים והפחות נעימים, צצו ועלו בעקבות "התחקור" היסודי, הנבון והאינטליגנטי אותו עברתי.

יבורכו יוזמי תכנית "הקשר הרב דורי" אשר זימנו לשנינו חוויה בלתי רגילה, מרגשת ובלתי נשכחת.

טל: התהליך היה לי מאוד מהנה, בזכותו יצא לי לשבת ולשוחח עם סבי והכרתי את סבי ואת סיפור חייו לעומק. הבנתי כמה החיים בתור ילד בתקופה ההיא שונים מהחיים שלנו הילדים, כיום. התהליך חיזק את הקשר שלנו, מעבר למה שנכתב בעבודה, שוחחתי עם סבי יותר בזכות התהליך על נושאים שלא יוצא לי לדבר עליהם ביום-יום, למדתי על הקהילות היהודיות, על האנטישמיות, על חיים במדינה כשרק נוסדה, ועוד ועוד..

אסכם את התהליך כמגבש, מרתק, מרגש ומעשיר, נהנתי לשבת לשוחח עם סבי ובכיף הייתי עושה את זה שוב! תודה על ההזדמנות!