מאגר סיפורי מורשת

ילדותי במרוקו

נולדתי בשנת 1943 לאמי מסעודה ולאבי מימון, בעיר מקנס שבמרוקו וגדלתי בשכונת המלח, שכונה יהודית. גדלתי בבית גדול ומרווח עם חמישה חדרים גדולים וחיינו בתוכו 16 אחים והורים (היות ואבא שלי היה נשוי והתגרש, הילדים מהנישואים הקודמים גדלו אצלנו בבית ולכן היינו 14 אחים ואחיות). החדרים היו גדולים אבל לא היו לנו מזרונים ומיטות ישנו על השטיחונים שהיו על הרצפה, כולם ביחד מצטופפים עם שמיכה אחת או שתיים! לא היה לנו בבית חדר שירותים קבוע אלא חדר שירותים ארעי (חור באדמה) והיו עולים עכברים מהחור הזה. לא הייתה לנו ניאגרה בבית, אלא פעם ביום אחרי שכולם היו בשירותים, אמא הייתה מביאה דלי מים גדול, שופכת בפנים ומנקה את כל הלכלוך שהצטבר. לא היה לנו מטבח גדול: הייתה פינת בישול ליד השירותים וצמוד לפינה הייתה באר מים. לא היו בבית מים חמים ופעם בשבוע (ביום שישי לפני כניסת שבת) אמא שאבה מים מהבאר, ערבבה עם מים חמים מהקומקום ורחצה אותנו לפני כניסת השבת. גם כביסה היא עשתה פעם בשבוע באותה פינה. לא היה ים אך היה בית כנסת קרוב לבית. כמעט לכל משפחה מורחבת היה בית כנסת פרטי. באותה תקופה לא היו תרופות ולכן ילדים שחלו במחלות מתו מהר מאוד (כמו חלק מהאחים שלי). אף פעם לא קיבלנו נשיקה מההורים, מתוך כבוד לנו. אמא הייתה מאוד חרוצה, היא טיפלה בכולם. היא הייתה קמה בארבע בבוקר כדי להכין לחם לכולם והייתה צריכה להאכיל את כל הילדים, לרחוץ ולכבס, ואבא היה מאוד קשוח.

בבוקר היינו אוכלים פרוסת לחם עם שאריות של מרק מהערב הקודם ואז היינו הולכים לבית הספר בקור המקפיא. בית הספר שלי היה תלמוד תורה, לא הייתה תלבושת אחידה, זה היה אז נורא יקר ולכן היינו לובשים סמרטוטים קרועים. לא קיבלנו הרבה יחס מהמורים אלא הרגשנו פחד גדול מאוד והפגנו אליהם כבוד. אם היינו מגיעים לבית הספר באיחור, המורה היה מורה לנו להושיט את האצבעות ועליהם הוא היה מרביץ עם מקל והיינו צועקים מכאבים. בשעה שתיים עשרה גמרנו ללמוד והלכנו הביתה לאכול צהריים עד שעה שתיים. לאחר מכן היינו חוזרים לבית הספר ללמוד עד שעה חמש (בחורף השעה הזאת הייתה לילה).

בשעות הפנאי שלי אחר הצהריים היינו יוצאים כל החברים לחצר ומשחקים בחבל, חמש אבנים, תופסת, מחבואים ובכדורגל (שהיה עשוי מגרביים). לא הייתה לנו תנועת נוער, אבל בקיץ הועד של השכונה היה מארגן מחנה קיץ של שלושה שבועות והיינו יוצאים ביחד כל החברים.

עלייה לארץ ישראל

כשהייתי בערך בן 20 הרבה יהודים התחילו לעזוב את מרוקו בשל הפחד שהמוסלמים המרוקאים יתקיפו אותנו (היהודים). ובאמת מפעם לפעם היו הערבים באים בקבוצות גדולות או בהפגנות ויורדים על המלח (השכונה שבה גרתי), גונבים, שודדים ומרביצים ליהודים. בשל כך נוצר פחד גדול והיהודים התחילו לעזוב את מרוקו. חלק גדול מהיהודים עזבו בסתר, חלק גדול הצטרפו למעפילים וחלק עזבו כאילו לצרפת, אבל למעשה עזבו לישראל דרך צרפת.

עזבנו את מרוקו בשנת 1964 ועלינו למרסיי שבצרפת. שם נשארנו שלושה חודשים ומשם עלינו לישראל באונייה בשם "ירושלים". כשהתקרבנו לחיפה אחרי שלושה ימים בים, אנשי הסוכנות התחילו למיין אותנו ולקבוע לנו את מקומנו בארץ. על רוב האנשים עבדו. שלחו אותם לעיירות פיתוח והיו אומרים להם שזה שתי אצבעות מתל אביב. כל העולים החדשים היו נאיביים והסכימו לעבור לאן ששלחו אותם. לעומת זאת אלה שבאו מאירופה או עולי אשכנז נשלחו לאזור תל אביב והמרכז. היות ואני אישית עזרתי במרוקו למארגנים של העלייה אז היו לי פרוטקציות, ויחד עם ההורים שלי ואחותי הופנינו לפתח תקווה. בעקבות עלייתנו לארץ נאלצתי להחליף את שמי לשם יהודי ובמקום ג'קי בחרתי את השם יצחק. בפתח תקווה המשפחה שלי ואני חיינו בבית של "עמידר" (חברה משכנת). הבית לא היה מוכן לגמרי ואפילו שירותים עדיין לא היו בו. למרות זאת התאקלמנו. אני אישית למדתי קצת עברית במרוקו מזה שהייתי מתפלל בעברית, אבל השפה העברית שלי הייתה יותר תנ״כית. ההורים שלי לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, ולכן לקח להם כמה חודשים טובים עד שלמדו כמה מילים.

כשעלינו לישראל הייתי כבר בוגר (21) והייתי צריך להתחיל לחפש עבודה כדי להתפרנס. היות והייתי מורה לצרפתית ולחשבון במרוקו, ייעצו לי לפנות לאחד הבנקים לבקש עבודה. לצערי גם בבנק הפועלים וגם בבנק לאומי לא הסכימו לקלוט אותי בגלל מוצאי המרוקאי. בסופו של דבר פניתי לבנק דיסקונט שהוא היה בנק של יוונים ובולגרים דוברי צרפתית, והם הסכימו לקלוט אותי ונהפכתי למנהל בכיר בבנק. במשך התקופה הזאת סיימתי לימודים בכלכלה ותלם (תוכנית למנהלים בכירים) והפכתי להיות אחרי על נושא הבטיחות ב 220 סניפים של הבנק.

הקמת משפחה

בשנת 1965, שנה לאחר עלייתי לארץ ישראל, הכרתי את אשתי. נפגשנו אני ועוד כמה חברים לשחק קלפים אצל דוד שלי בערב שבת. גם השכנה שלי לאה הגיעה לשחק איתנו וכך הכרתי את אשתי… בשנת 1968 התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים; אלון, מימון, קרן ושרון.

הזוית האישית

סבא יצחק: מאוד נהניתי לעבוד עם ליה על הפרוייקט. שמחתי לשתף איתה את סיפורי ולגרום לה להכיר את עברי קצת יותר טוב.

הנכדה ליה: נורא נהניתי להכין את העבודה ולמדתי ממנה הרבה. העבודה הזו עזרה לי להכיר את סבא יותר טוב, על העבר שלו, על החיים שלו ועל הקשיים שחווה במהלך דרכו.