מאגר סיפורי מורשת

סבתי גורג׳יה נולדה בשנת 1932, בעקרה שבכורדיסטן, ועלתה לארץ בשנת 1953.

לסבתא שלי ולמשפחתה היה כרם בהרים, לשם היו הולכים כל בוקר מחדש, והכרם היה רחוק מהבית.

בעת בציר הענבים, הם היו מביאים בתוך סלים את הענבים. הענבים היו יפים וטעימים. באיזור זה לא היו ריסוסים או שימוש בחומרים רעילים לצורך טיפול בצמחים ובפירות.

את הכביסה הם היו מכבסים בנהר שזרם ליד הכפר, ושם הם היו תולים על גבי הנהר את הכביסה בעזרת חבל.

סבתא שלי למדה את מלאכת הסריגה מגיל צעיר, כי כך נהגו לעשות נשות הכפר. את הסריגה היו סורגות מצמר כבשים שהיה ברשותם.

לאבא של סבתא שלי, קראו ״יוסף״, והיו לו עוד שני אחים: דוד, ושמעון. בשנת 1914 הייתה מלחמה בכל העולם, מלחמת העולם הראשונה, ואבא של סבתא שלי ואחיו ברחו מהמלחמה, והתיישבו בעיר ששמה ״עקרה״ אשר בעירק.

אבא של סבתא שלי ואחיו, קנו חלקת אדמה, ובנו בית לשלוש משפחות. אבא של סבתא שלי ואחיו היו סוחרי פירות בשוק.

הבנות והנשים נשארו בבית כדי לבצע את ״מלאכות הבית״, כגון: בישולים, ניקיון, הכנת בגדים מצמר של כבשים, ועוד…

מחשש מפני המוסלמים, הבנות והנשים לא היו יוצאות מפתח הדלת, בלי ליווי של מבוגר או אח, ואף לבית הספר לא יכלו להגיע בגלל חשש מהמוסלמים כגון: מכות, חרם, קללות ועוד.

החיים בכורדיסטן היו יחסית טובים לסבתא שלי ולמשפחתה, אך תמיד ליבם כיוון אותם ללכת לארץ ישראל!

לאחר הקמת המדינה, כשסבתא שלי הייתה בת 14, היא עלתה לארץ ישראל עם משפחתה.

הזוית האישית

אורי – למדתי מסבתי על אורח החיים של המשפחה בכורדיסטן, לפני שעלו לארץ