מאגר סיפורי מורשת

סבתא נורית מספרת לנכדה יובל שדה לחברו רן תורג'מן את סיפורו של עמיאל שדה.

עמיאל שדה, שם ילדותו היה אמיל יגודיץ. הוא נולד ביגוסלביה בעיר שבץ בתאריך 20.3.1936, לאמא שלו קראו רגינה לבית לוי ולאבא שלו מירקו יגודיץ. היו לו שתי אחיות: דיבנה האחות הגדולה, ואחות צעירה בשם חוה. לאמיל הייתה ילדות רגילה במשפחה. האם הייתה עקרת בית, ואבא היה וטרינר בצבא היגוסלבי.

מלחמת העולם השניה ביגוסלביה, פרצה בחודש מרץ 1931 כשהגרמנים פלשו ליגוסלביה, ועיר הבירה בלגרד הופצצה ללא הפסקה. 17,000 אזרחים נהרגו והרבה נפצעו. אבא של אמיל נילקח מיד ויותר לא ראו אותו. כנראה שהוצא להורג.

אמא רגינה והילדים התחילו לנדוד כדי לחפש מחסה. הם הסתתרו בכפרים, נתונים לחשדי הכפריים שחלקם שיתפו פעולה עם הגרמנים.

בשלוש השנים האחרונות של המלחמה, הייתה המשפחה בכפר קטן אצל משפחה קטנה שנתנה להם מחסה. אמיל כילד בן 10 יצא לעבוד עם המשפחה, הוא קושש עצים, האכיל חזירים, שאב מים ממשאבת מים קטנה בחצר ובתמורה קיבלה המשפחה מעט מזון ולבוש. על לימודים סדירים אין מה לדבר. בכל מקום היו אנשים שהלשינו והסגירו את היהודים לגרמנים. אמיל היה ניראה כמו ילד יגוסלבי וסבתא רגינה לא סיפרה לילדים שהם יהודים.

עם סיום המלחמה, הגרמנים נסוגו והמשפחה חזרה לבלגרד. שם פגשו את אחות של רגינה שנשארה היחידה מכל המשפחה של רגינה.

לאחר האיחוד עם רגינה, התקבלה הודעה שמתארגנת עליה לישראל. רק אז סיפרה רגינה לילדים שהם יהודים. הימים בארץ היו ימי מלחמת השיחרור ולעולים חדשים היה אסור, או קשה להגיע לארץ. אנשי העליה והמוסד עם הסוכנות היהודית סחרו אוניות ישנות ורעועות שאיתן העבירו נשק ללוחמים בארץ. על אניות אלה התקינו על הסיפונים דרגשים צפופים ושם שיכנו את העולים. לכול אחד היה דרגש קטן ותנאים מאוד קשים. בכל אנייה כזו דחסו גם נשק ויותר מ 2000 עולים. שם האנייה שסבא אמיל עלה איתה ארצה נקראה KEFALOS

האנייה הייתה מאוד צפופה. לא ניתן לעולים לקחת הרבה ציוד. אמא של אמיל לקחה איתה מטחנת קפה עם מכשיר לקליית קפה.

האנייה היטלטלה בים האדריאטי ובגלל שהתגלתה בה תקלה, היא ניסחפה לכיוון סיציליה. ההפלגה התארכה. העולים סבלו מהתנאים הקשים ורבים חלו. הילדים היו עולים לסיפון האנייה והימאים היו מחלקים להם תפוזים והתיידדו איתם.

כאשר הגיעו לחוף חיפה, התבקשו כל הילדים לרדת אל בטן האנייה כי יש הפגזה על חיפה. הילדים היו למודי מלחמה וידעו – אם חיפה מוארת זה אומר שאין הפגזה. עם רדת החשיכה הורידו מן האנייה את כל חלקי הנשק לחוף ואנשי ההגנה העלימו אותם מיד. כאשר איפשרו גם לעולים לרדת מן האנייה, הייתה שמחה רבה! כל אחד קיבל לחמניה מלחם לבן ותפוז וגם ריסוס עם דידיטי לחיטוי.

מנמל חיפה הועברו כולם למעברה בבאר יעקוב. גם במעברה היו תנאים קשים. הם התגוררו בפחונים, הצפיפות הייתה גדולה ולא הייתה פרטיות.

אמא של אמיל יצאה לעבוד בפרדס בקטיף תפוזים. את הילדים אספו בקבוצות. הילדים הייגוסלבים עברו לפנימיה של עליית הנוער ברמת הדסה. פנימיה זו נראתה להם כמו ארמון. שם למדו  עברית, למדו על אוכל ישראלי ואז גם הוחלט לשנות את שמו של אמיל לעמיאל – שם ישראלי.

מרמת הדסה הועברו חלק מהילדים לקיבוץ אילון לקבוצת זית. כאן קיבל כל ילד משפחה קולטת. עמיאל קיבל משפחה מאד חמה שנשארה חלק מן המשפחה לאורך שנים. קבוצת זית הפכה להיות קבוצה מאד מלוכדת. הילדים התחנכו, למדו וגם התגייסו לצבא. עמיאל שרת בצנחנים.

הוא נלחם בכל פעולות התגמול ובמבצע סיני. אחרי השחרור מהצבא חזר לאילון וכאן בנה את ביתו ומשפחתו. עמיאל נפטר ממחלה קשה בשנת 2000.

באילון נשארה משפחה גדולה מאד בת אחת  ושלושה בנים 11 נכדים, בן אחד בהולנד ולו בן אחד.

הזוית האישית

סבתא נורית: התרשמות אישית שלי מן התהליך שעברנו.

חלק מסיפורו של עמיאל שדה, ממלחמת העולם השניה ומאבק ההישרדות של המשפחה ועד עליתם ארצה והשתלבותם בחיי הקיבוץ הוא סיפור, שאני ניסיתי להעביר ליובל ורן, מאחר והסיפור אינו סיפור ילדותי שלי היה יותר מורכב לספרו לילדים ולעניין אותם במורכבות החיים תוך בריחה. נראה היה בתחילה שהדברים פחות מעניינים, אבל בהמשך תהליך העבודה שלנו, בהחלט נראתה יותר התעניינות ונוצר חיבור אישי. מאד חשוב היה לי להעביר ליובל את הסיפור, עם כל זאת, שזהו חלק מאד קטן מחיי הילדות בצל מלחמה אכזרית.  בשיחה שלי עם יובל כאשר סיימנו לכתוב, אמר יובל שהוא מאד שמח על העבודה המשותפת, שחיברה אותו יותר לסבא שלא הכירו ורק שמע סיפורים משפחתיים, שבהם מעורבים סיפורים גם על עמיאל. היה מאד מעניין לעבור את החוויה המשותפת הזו עם הילדים ותודה לצוות בית הספר והמחנכות שלמדו ולקחו על עצמן להביא וללוות את המשימה החשובה הזו.

תודה לכולם ותודה ליובל נכדי ולרן חברו על שיתוף הפעולה.

מסבתא נורית

יובל: אני נהניתי מאד בתהליך העבודה. עניין אותי מאד הסיפור על סבא שלא הכרתי אותו בכלל הסיפור קרב אותי ואני מרגיש שאני מכיר אותו יותר. בתחילת התהליך היה לי פחות עניין, אבל בהמשך אחרי שני מפגשים, היה לי יותר מעניין, גם ראיתי תמונות של המשפחה של סבתא ושל סבא בתקופות שונות. היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא ועם חברי רן.

אני חושב שכל התהליך הזה שעברנו הוא חשוב ומקרב בין הנכדים והסבים סבתות. יום המשחקים היה יום מאד כיפי שאנחנו הילדים שיחקנו עם הסבים והסבתות במשחקי ילדות שגם הם שיחקו בהם בילדותם.