מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות בגולה

סבתא אוהבת לטייל בארץ ובחו"ל
בילדות עם סבתא רבתא
העלייה וקיבוץ גלויות

הקשר הבין דורי

בשנת 1948 נולדתי- יהודית כץ לרוזה וברוך ואחות ליוסי ברומניה. לאחר שנה עברנו לצ'כיה, שם גרתי עד גיל 11. בבית דיברו צ'כית ויידיש. אמא הייתה עקרת בית ואבא היה סוחר עצים. גרתי בעיר גדולה ששמה אוסטי נאד לאבן. נהר גדול חצה את העיר לשניים המזג אוויר היה קר מאוד עם שלג בחורץ ובקיץ היו ימים חמים. גרנו בבית גדול עם גינה מאוד גדולה ואהבנו לשחק בגינה , היו לנו הרבה חברים. בעיר שגרנו גרו 29 משפחות יהודיות. היה לנו בית כנסת וחגגנו את כל חגי ישראל. נפגשנו בימי שישי ושבת עם כל המשפחות היהודיות ושמרנו על הדת ואכלנו אוכל כשר. על מנת לקנות בשר כשר היינו חייבים לנסוע ברכבת לעיר הבירה פראג. חגגנו את כל חגי ישראל ובחג החנוכה ובפסח קיבלנו חבילות מישראל . היינו הולכים לקולנוע, לספרייה והיינו משחקים בחצר עם חברים, קלאס ומחבואים.

היינו משפחה קטנה רק אמא, אבא ושני ילדים מאחר ושנים לפני כן איבדנו את קרובינו בשואה. אמא שלי איבדה את כל משפחתה ושרדה רק היא ואבי איבד את אשתו הראשונה(שהייתה אחות של אימי) אך שני אחיו שרדו גם הם. כמה שבועות לאחר השואה מצאו אימי ואבי אחד את השנייה והבינו שהם הניצולים היחידים ולאחר זמן מה התחתנו.

לאחר 11 שנים עלינו לארץ מטעמי ציונות בגלל שלא רצינו להתבולל עם הגויים. תחילה לא קיבלנו היתר לעלות ישראל. רק שנתיים לאחר מות אבי קיבלנו אישור לצאת מהמדינה. אך הכל היה צריך להתנהל בחשאיות ובסודיות. לא יכולנו לספר בבית הספר, לחברים לשכנים. בנוסף, יכולנו לקחת רק חפצים מעטים . אחי, יוסי שניגן בכינור מספר שנים, לא קיבל אישור להביא את הכינור שלו.

נסענו ברכבת לאיטליה ומאיטליה לקחנו אונייה לישראל שנקראה "אוניית ישראל" והגענו לנמל חיפה. עלינו לארץ רק אימי, אחי ואני. אבי נפטר שנתיים לפני (כיום הוא קבור בבית הקברות היהודי הגדול בפראג). כשהגענו לארץ העבירו אותנו למעבורת משמר הים ליד עכו. הימים הראשונים היו הכי קשים.  לא יכולנו להביא כלום מצ'כיה, כל מה שהיה לנו זה הבגדים שהיו עלינו. כשהגענו קיבלנו צריף קטן. בצריף שקיבלנו לא היה חשמל, לא היה גז, לא יכולנו לבשל, לא היו מים חמים להתקלח, לא היה מקרר ולא יכולנו לקנות אוכל לכמה ימים. אמא שלי בישלה עם פתילייה וחשמל הדליקה עם עששית. אמא עבדה קשה מאוד לצורך הפרנסה, בנוסף היא גם לא הייתה בריאה מאחר וחלתה בתקופת השואה ומאז לא החלימה לגמרי. חיינו במעברה בין השנים 1959-1960. בשנת 1959 עברנו אחי ואני למוסד "אלוני יצחק" בפרדס חנה מטעם עליית הנוער.

הגיעו למעברה עולים חדשים מהרבה ארצות והיה קיבוץ גליות. אחי ואני שחקנו עם כולם למרות שצורת הקליטה הייתה קשה כי אף אחד לא דיבר צ'כית ולכן, אחרי חודש וחצי למדו לדבר עברית. מאוד התלהבנו מהים, מהחול, מהצדפים כי בצ'כיה מהעיר שבאנו לא היה ים. ההתמודדות הייתה קשה מכיוון שבאנו מחו"ל מעיר גדולה, מבית גדול ומרוהט ובצריף לא היה כלום חוץ ממיטות ברזל, מטבחון קטן ומקלחון.

לאחר סיום בית הספר היסודי ב"אלוני יצחק" עברתי לקיבוץ מעין צבי בזכרון יעקב במסגרת עליית הנוער ושם נשארתי עד לסיום התיכון. לעיתים רחוקות היינו יוצאים לחופשות וכאשר קיבלנו חופשה היינו נוסעים לבקר את אמא. לאחר סיום התיכון לא התגייסתי ישר ויצאתי לעבוד כדי לעזור בפרנסה לאימא שלי שהייתה אישה חולה, לכן דחיתי את הגיוס בשנה. בגיל 19 התגייסתי ושירתתי במשרד הביטחון, שירות צבאי מלא.

לאחר שנה בעזרת דודה שהגיעה מאמריקה עברנו לדירה קטנה בעכו. החיים בעכו התחילו להיות רגילים. הכרנו חברים ושכנים חדשים. ברבות הימים התחתנתי וכך גם אחי ונולדו לי 3 ילדים- מירב, ברוך ומיכל. המשפחה התרחבה, התבססה ולעיתים אף, נשכחו הימים הקשיים של הקליטה והשהייה בארץ בימים הראשונים.

קובץ הסיפור

הזוית האישית

עומר בוקר מביא את סיפורה של סבתא יהודית כץ.

מילון

אלוני יצחק
פר הנוער "אלוני יצחק" הנו מוסד חינוכי שהוקם בשנת 1948

ציטוטים

”על מנת לקנות בשר כשר היינו חייבים לנסוע ברכבת לעיר הבירה פראג. “

הקשר הרב דורי