מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדה שעלתה מקזבלנקה לישראל

סבתא אתי ונכדתה שטערני
סבתא אתי ונכדתה שטערני
היא לא הבינה את השפה ולא הכירה את מנהגי המקום, היא ישבה בכיתה שקטה ונפחדת.

סבתי, אתי בר, נולדה בכ"ח ניסן תשי"ד 1954 בקזבלנקה שבמרוקו להוריה מימון ורחל ז"ל לבית אלגרבלי. סבתי עלתה לארץ בשנת 1960.

חיי הילדות בקזבלנקה

הוריה של סבתי ז"ל החליטו לעלות לארץ ישראל, כשסבתי הייתה כבת שש. סבתי מספרת על זיכרונות וחוויות מרגשות שהיא לא יכולה לשכוח עד היום,

הוריה גרו בשכונת היהודים בקזבלנקה הבירה. הם התגוררו בבית גדול ומרווח, הייתה להם עוזרת ערבייה, שאמה של סבתי אהבה מאוד, היחסים ביניהם היו טובים מאוד. העוזרת תמיד ליוותה (לקחה) את סבתי ואחיה לגן ולבית ספר. החיים שלהם התנהלו על מי מנוחות. אביה של סבתא היה אמיד ועצמאי הייתה לו  חנות למוצרי חשמל עם עוזר צמוד שסייע לו בעבודה.

יחסי השכנות בין היהודים והערבים, בדרך כלל, היו טובים, לבביים ואפילו חברותיים. אך יחד עם זאת היו גם דברים שלא מצאו חן בעיניהם של התושבים הערבים. הם קינאו בהצלחתם של היהודים, שלמרות היותם מיעוט קטן, הם מצליחים במסחר ועושים חיל בכל מעשה ידיהם, ואף תופסים משרות חשובות בחיים הציבוריים במרוקו. התוצאה הייתה שמדי פעם היהודים סבלו מפרעות ופוגרומים קשים מידיהם של הערבים.

הבריחה ממרוקו

לילה אחד בשעה מאוחרת מאוד, קיבלו הוריה של סבתי הודעה בהולה, שעליהם לעזוב את מרוקו מיד. ומחכה להם מכונית בחוץ, שתסיע אותם מיד לשדה התעופה. המשפחה התפצלה לשתיים, אביה, אחיה הגדול קובי (יעקב) וסבתי הגיעו לשדה התעופה וטסו לארץ ישראל, ויתר המשפחה אמה ז"ל, ארבעת אחיה, דודה וסבתא של סבתי הפליגו באנייה. המגמה של הסוכנות הייתה להפריד משפחות, כדי שאם חלילה יקרה משהו לא טוב בדרך, אז לפחות חלק מבני המשפחה ינצל.

העלייה וההתיישבות בבית שמש

בארץ ישראל התאחדה המשפחה מחדש. לאחר איחוד המשפחה כולה חיכו להם אוטובוסים, שיסיעו אותם למקום מגוריהם. אך, אף אחד לא ידע מה היעד? ולאן הם מובלים? בשעת לילה מאוחרת מאוד, הסיעו אותם עם המזוודות ושאר הציוד לעיר "בית-שמש", שהייתה אז בתחילת הבנייה. היא עדיין לא הייתה עיר בישראל. לא היו בה עדיין כבישים סלולים ומדרכות. סבתי זוכרת רק את הדרך לבתים החדשים, שנבנו אז ונקראו "שיכונים". היו אלו בתים קטנים מאוד עם חדרים לא מרווחיים. הם הגיעו עם נציגי הסוכנות לבית, הפקידים הניחו להם את המזוודות  באמצע הבית החשוך…. ונעלמו. הוריה חיכו כבר לאור  השמש. בבוקר התגלה לעיניהם מחזה שהם כלל לא ציפו לו. הנוף מסביב היה כולו חולות ונראה כמדבר שממה. הם היו קצת עצובים, ובעיקר, המומים מאוד… הם הגיעו מהעיר הגדולה, קזבלנקה, לשום מקום….

אבל מאוחר יותר הגיעה אליהם חיילת, אישה נעימה מתנדבת, שהסבירה להם כיצד נרשמים לבתי הספר והגנים. סבתי נכנסה מיד לכיתה א'. היא לא הבינה את השפה ולא הכירה את מנהגי המקום. היא ישבה בכיתה שקטה ונפחדת.  היא חיכתה כבר בקוצר רוח להפסקה… כדי שתוכל לאכול את הכריך הטעים שהכינה לה אמה. התלמידים כולם הסתכלו עליה  כל הזמן ובמיוחד על הלבוש שלה ממרוקו, שהיה בעיניהם זר. במרוקו  היה נהוג בגן ובבית ספר ללבוש על הבגדים מן סינר. אבל בארץ זה היה זר ומוזר.

המורה המיוחדת

כמו שכבר סיפרתי, סבתי לא הבינה דבר מהחומר הנלמד בכיתה, אך התמזל מזלה וזכתה במורה רחומה ורגישה. סבתי הרגישה במבטה, שהמורה מבינה ומעריכה את מאמציה להשתלב בכיתה. המורה הזמינה אותה לשיחה בארבע עיניים, סגרה את הדלת ונתנה לה שתי קוביות שוקולד חלבי, שאז היה מצרך יקר. ואז החלה לשוחח אתה (עם סבתי) בצרפתית, ולימדה את סבתי עברית. היא הביאה לה מחברות וחוברות שמתאימות לרמתה. בזכות תשומת הלב האישית שקיבלה. השתלבה סבתא לאט לאט בכיתה והפכה להיות תלמידה מן המניין.

המעבר ליפו

לאחר מכן  הוריה יצרו קשר עם קרובי משפחה שגרו ביפו. והמשפחה עברה לגור שם… ביפו אל מול הים התיכון שניבט מכל חלון, נולד דוד אמי האח הצעיר של סבתי, ציון.

החיים לא היו קלים. הקליטה בארץ החדשה לא הייתה נעימה. שפה חדשה והרבה מאוד סרבול בכל משרד. חייבו את אביה של סבתא לעבוד בסלילת כבישים. מקצוע שלא התאים לו, הוא היה אדם משכיל ועדין, במרוקו, הוא ניהל עסק מכובד ועבד במעבדת החשמל, שהייתה שייכת לו. העדר המעמד הקודם  ופרנסה מכובדת, הפכו אותו לאדם עצור וסגור. היה לו קשה מאוד. רק בשבתות ובחגים הוא הצליח להעלות חיוך על פניו,

לימודיה ועיסוקה

סבתי למדה בתיכון על שם "קלישר" בתל אביב. שם גם למדה מקצוע – הנהלת חשבונות, מיד בסיום לימודיה התקבלה לעבודה. היא עבדה במשרדי מס ההכנסה. המרכזיים בתל אביב. סבתי התחתנה ונולדו להם ארבעה ילדים.  היא רצתה להיות יותר בבית ולגדל את הילדים בנחת, לכן היא עזבה את עבודתה (הנהלת חשבונות) ועברה לעבוד כגננת בגני חב"ד בראשון לציון. במשך 18 שנה ניהלה את הגן ביד רמה והשפיעה על בתים רבים. שחלקם ממשיכים עד היום לשמור תורה ולקיים מצוות. בעקבות שהיית ילדם בגן שלה.

בעקבות קשיים כלכלים וארגוניים נסגרו גני "רשת חב"ד" בראשון לציון. וסבתי עברה לעבוד כגננת משלימה בגני חובה בכפר חב"ד ובלוד.

סבתי עסקה ועוסקת בהפצת המעיינות היא מתנדבת בעירה בארגון "שפרה ופועה". שנים היא הייתה יוצאת לחלוקת נש"ק. ומזה כחמש שנים היא מקיימת בביתה שיעור חסידות ושיעור תניא למקורבות ולנשות אנ"ש. על שיעור זה היא אינה מוותרת, וגם כשהיא איננה בבית, השיעור מתקיים בביתה.

במהלך השנים חיתנה סבתי את ילדיה והיא זוכה לראות נחת חסידי מילדיה כלותיה, חתנה ונכדיה.

הזוית האישית

שטערני הלוי: יש לי קשר קרוב עם סבתי וכשתפגשו את סבתי לא תוכלו לעולם לנחש כי היא הילדה הקטנה בת השש, חוגרת סינר מוזר שאינה יודעת מילה בעברית. כן זו סבתי אסתר שתחיה…

מילון

מבצע נש"ק
מבצע נרות שבת קודש הינו אחד מעשרת המבצעים עליהם הכריז הרבי במהלך שנות נשיאותו, ובמסגרתו פועלים חסידי חב"ד לעידוד נשים ובנות מגיל 3 ומעלה להדליק נרות שבת בכל יום שישי. מטבע הדברים, עיקר העיסוק במבצע זה נעשה על ידי נשי ובנות חב"ד.

ארגון "שפרה ופועה"
ארגון שפרה ופועה הוא שם כללי לארגוני עזר ליולדת ומשפחתה - ארגונים מסוג זה קיימים בקהילות אנ"ש או מופעלים על ידי שלוחים ובתי חב"ד. ארגוני 'שפרה ופועה' הוקמו לאחר קריאתו הנמרצת של הרבי להרבות בילודה ולא להגבילה. נשים חב"דיות רבות, רואות בהתנדבות בארגון זה, סגולה לעקרות.

ציטוטים

”ב"ה זכיתי לחתן את ילדיי ולראות נחת יהודי חסידי מילדיי, כלותיי, חתני ונכדיי.“

הקשר הרב דורי