מאגר סיפורי מורשת

מאמי ז'אקלין נולדה 30.11.1934 בפאריז 4. צרפת. שם משפחה הקודם אוניגבאום.

הורי 

ההורים נולדו בפולין, אמא מלכה, האבא צדוק. לאבא היו אחד עשרה אחים ולאמא היו שמונה.

אבא שלי עשה צבא בפולין ובוורשה הוא הכיר את אמא שלי, תנועת נוער מכבי של ספורטאים שהיו ציונים. אמא שלי גמרה את התיכון בוורשה, המקצוע של סבתי מצד אמא היה להכיו פרחים ופירות מלאכותי . אבא של אמא היה החזן בבית הכנסת לגדול בוורשה. אבא של צדוק היה מכין קמח וזה היה כשר וזה היה בלובלין.

אבא שלי מוורשה נסע לברלין ועבד בברלין אצל יהודי מאד עשיר , הכל היה בסדר עד שהנצאים עלו לשלטון, והתחילו לעשות צרות ליהודים ואבא שלי אמר לבוס שלו תתבוא איתי יש לי מישהו בפאריז נלך לשם לחיים חדשים, והוא אמר לו אתה פחדן הכל יהיה בסדר, ואבא ניסע לשכנע אותו והוא לא רצה אז אבא שלי עזב את העבודה ונסע לפאריז. אמא שלי סיימה את התיכון בוורשה ונסעה לפאריז לאחותה. בפריז היא למדה מקצוע להכין כובעים מאד יפים. אבא שלי ראה שוב את אמא שלי מלכה והם יצאו ביחד שנתיים ביחד והתחתנו בשנת 1932. אני נולדת בשנת 1934 בבית חולים בפריז, ובשנת 1939 נסענו לפגוש את הסבים והסבתות בלובלין וורשה ושם חליתי והרופא אמר להורי שאני צריכה לחזור הבייתה לפריז. וכך בעצם ניצלנו…

הכל היה בסדר , היה יהודי אחד שהיה במפלגה הסוציאליסטית זנרל דרייפוס הוא עזר ליהודים שבאו מכל מיני מקום שעשו להם בעיות.המלחמה התקרבה לצרפת, וכבר לא הייתה סיפור קטן. אבא שלי אמר צריך לצאת מפריז ולצאת יותר דרומה. אבא ניסה לעבור לספרד אבל לא הצליח. אבא שלי היה בקשר עם המחתרת נגד הנאצים. שם הוא שאל מה לעשות עם הילדים אז אמרו לו הכי טוב לשים אותם בפנסיון אצל הנוצרים. וזה מה שהורי עשו. בשנת 1940 בהיותי בת שש הם שילמו לפנסיון של הנוצרים, היה במרכז צרפת במקום בשם לבורבול. אמא שלי שהייתה בלונדית עם עיניים כחולות באותה זמן הלכה לעבוד בכפרים בניקיון בישול כו. המזל שלה היה שהיא ידעה צרפתית.

השלטון בצרפת והמנזר

הז'נרל פטאן אמר שהוא רוצה לשים את השלטון שלו בווישי ולא רוצה יהודים באזור, לבורבול היה ליד ווישי וההורים שלי לקחו אותי מפנסיון כי פחדו מהקרבה לווישי. הם שמו אותי ליד ליאון במנזר בשם "שאפונו". הייתי שם והיה חורף ומאד קר. שמו את הילדים על יד החצר וכאשר היו גרמנים שבאו אחת מהנזירות הייתה מצלצלת בפעמון ואני הייתי צריכה להיות אחרי הפחם. להתחבא עד שהגרמנים הולכים.ההורים ל פחדו שהנזירות יהפכו אותי לנוצרייה מה שהיה חשוב זה להשאר בחיים. ההורים שלי כמעט ולא באו לבקר אותי כי זה היה מסוכן.

במנזר היה קר והאוכל היה נורא, אבל לא התלוננו, לא קיבלנו מכות, הלכנו לבית הספר של הנוצרים, אף אחד לא דיבר אז לא ידעתי מי ילד יהודי.

במהלך השהות שלי שם המחתרת אמרה להורי להוציא אותי משם כי זה מסוכן. אני וההורים נסענו לטולוז. את אבא תפסו ברחוב. ושמו אותו בבית הכלא. אני נשארתי עם אמא בטולוז. אמא כל הזמן הלכה לבקר את אבא בבית הכלא והיה לה מה תכשיטים והיא הלכה לשומר ונתנה לו שוחד בשביל לשחרר את אבא. אבל בזמן הזה שהיא הלכה להוציא את אבא הייתי לבד בגינה הציבורית, הייתי לבד ובפחד.

היה מליס שזה צרפתים שעבדו בשביל הגרמנים, הם באו ובדקו את הניירות של כולם, ואמא שלי אמרה שהיא ברה לקחת את הילדה שלה מהגינה והמליס נתן לה ללכת בלי לשאול שאלות. כל כך פחדתי שלא בכיתי בכלל.

בהמשך אביב חזר למחתרת ואמא הלכה לעבוד. הם שמו אותי בפנסיון בניס ששמה ישנים ואוכלים ויש בית ספר וכו. אבא קיבל הודעה מהמחתרת שביום מסויים אסור להיות בפנסיון או במלון כי הגסטפו יבואו לקחת את כל היודים ולכן חייבים לסוע לישון על חוף הים. אז נסענו לפחות שני קילומטר. וכך היה וניצלנו.

נסענו לאלפים של צרפת ושוב שמו אותי במנזר. כל הזמן המחתרת היהודית דיווחה לנו על דברים.

אמא שלי באותו זמן עבדה לעבוד בכפרים. כאשר שאלו למה בעלה לא איתך היא אמרה שאנו ביחד בגלל הקטנה אבל אם לא היא אז לא הולך טוב. ככה זה טוב מפעם לפעם לראות אותי. זה היה שקר כמובן.

בעיר על יד המנזר הייתה אישה שהיה לה בית קפה- גברת בווירו, לא הייתה יהודיה. היא הייתה מטפלת בי ביום ראשון, הייתה מביאה לי קצת אוכל, כמו דודה טובה. היא עזרה להרבה יהודים. הייתה מחביאה יהודים מאחורי הבית קפה. יום אחד באו להגיד לי נעשה לך מזוודה קטנה כי המצב לא טוב ואת תלכי לגברת בווירו ואחר כך תסעי לליאון לאמא שלך מחכה לך. עשו לי מזוודה קטנה ולקחו אותי אליה ובחמש בבוקר שמו אותי במשאים רק עם גברים, ואמרו לי את נוסעת לליאון ואני נורא פחדתי מה אני אעשה אם לא אראה את אמא. לא היה לי אפילו כוח לבכות. הייתי בערך בת שמונה. בתוך הביטנה של המעיל שלי היו כל הניירות האמיתיים שלי. בהפסקה שכחו אותי במקום שעצרו ואז חזרו לקחת אותי.

הגענו לליאון ושם אימי חיכתה לי. נתנה לי נשיקות ואמרה לי לא לדבר בכלל. היא אמרה לי עכשיו יהיה נסיעה קטנה אבל מאד קשה כי יש מחסומים בכל מקום, נסענו לכיוון הכפר שבו היא גרה. בכפר עזרתי בגידול ירקות, הלכתי לכנסייה כדי שיחשבו שאנחנו נוצריות, אפילו עשו לי בת מצווה של נוצרים. בלב שמרנו על יהוד ותינו אבל מבחוץ התנהגנו כנוצרים. לא היה קשה לי לשקר כי זה החיים שלנו. הגענו לכפר ונשארנו בכפר עד הסוף של המלחמה. האמריקאים הגיעו וגם האנגלים, אבי הגיע גם ואז עזב לליאון ובגרונו ושם נלחם נגד הגרמנים עם המחתרת. חיכנו עד שיחזור וחזרנו לפאריז.

בסיום המלחמה

מצד אבא כולם ניספו בשואה, מצד אמא כולם ניספו חוצ מאחיות שלה שהיו בבלגיה ופריז, והדודה שנסעה לרוסיה עם בעלה.

נתנו לנו דירה בנתיים בפאריז וקיבלנו אצלנו את כל המשפחה שנשארה בחיים. נתנו לנו תלושים לקנות אוכל והייתה שם אישה שאמרה "לא חשבתי שנשארו כל כך הרבה יהודים" וזה כל כך עיצבן אותי אז נתתי לה סטירה. היה לי דוד אחד לאטק שהיה במחתרת ושרד , אצלו היינו חוגגים את החגים היהודים.

בפריז חזרנו לחיות כיהודים, היינו כחמש עשרה בנות יהודיות בתיכון. בתקופת התיכון הלכתי לתנועת השומר הצעיר, אחר כך הלכתי ללמוד באוניברסיטה בפריז רוקחות כי אהבתי את המקצוע וגם כי זה עבר בדורות במשפחה של אמא שלי וכך גם במשפחתי שהקמתי, ביתי רוקחת ונכדתי לומדת רוקחות.. אבא רצה שאתקרב ליהדות אז נסעתי עם הרב סיטרוק לישראל לחודש. לאמא הייתה משפחה בתל אביב.

המשך חיי 

חזרתי להמשיך ללמוד בפריז, בשנת 1956 הכרתי את בעלי וב 1958התחתנתי ונהיינו דתיים. בעלי בא בתוניסיה. המשפחה של בעלי גרו בתוניסיה שהחלק הכי גדול בא מטריפולי, בעלי היה מנהל של יקב כשר, ונהרג בתאונת דרכים.

בשנת 1968 נסענו לכותל פעם ראשונה אחרי מלחמת ששת הימים. היה נורא מרגש כי זאת פעם ראשונה שראיתי את הכותל. גם אני זוכרת שטיילנו בעזה.

ובשנת 1971עליתי לישראל עם משפחתי לבת ים. הורי עלו לארץ בשנת 1982 לחולון.

היום אני גרה בבת ים יש לי משפחה טובה וגדולה, שלושה ילדים ושמונה נכדים ושלושה נינים.

תמונה במנזר האחרון בווארו בצרפת, הבחורה מצד שמאל של התמונה הייתה יהודיה ולא ידענו זאת אחת על השנייה, פגשתי אותה שוב בפריז ונתנו עדות ליד ושם.

תשע"ו 2016