מאגר סיפורי מורשת

שמה של סבתי הוא  צביה. שמה המקורי מעיראק הוא סבריה. כאשר התארסה סבי ז"ל הציע לה לשנות את שמה לצביה, שם ישראלי. סבתי נולדה בעיר ארביל שבצפון עיראק. מצורפת מפה הממקמת את ארביל. המפה לקוחה מתוך הספר "קהילת יהודי ארביל" מאת הרצל יונה. סבי, לוי אשר ז״ל, היה מעורב בכתיבת הספר.

ארביל

סבתי גרה ברובע היהודי בארביל. ברובע הרחובות היו ארוכים עם בתים חד קומתיים. לא היו גינות פרטיות או ציבוריות וגם לא גני שעשועים. ברחובות לא היה אפילו עץ נוי אחד. ביתה של סבתי היה בית של ארבעה חדרים. בשניים מהחדרים גרה משפחתה ובשניים האחרים גרה משפחתה של דודתה. חוץ מזה, היה בבית חדר קטן ששימש לבישול, לאפיית לחם ולכביסה.

סבתי שיחקה בבית וגם בשכונה. המשחקים ששיחקה היו קפיצות בחבל, מחבואים ועוד. לא היה ים בסביבת העיר שלה. היו כ-10 רחובות בשכונת היהודים וכמעט בכל רחוב היה בית כנסת. סך הכל היו שלושה בתי כנסת.

שמו של אביה של סבתי היה יונה. הוא נרצח על רקע אנטישמי בתקופת הפרהוד ולצערי אין לנו תמונה שלו. הפרהוד הוא גל של פרעות על האוכלוסייה היהודית בבגדאד, בירת עיראק, זה קרה בתאריך 1-2 ביוני 1941. הייתה השחתת רכושם של היהודים, רציחת היהודים ורציחת משפחותיהם. היו הרבה הרוגים ופצועים בתום תקופת הפרהוד.

שמה של אמה של סבתי היה נעזה, זו תמונתה:  

שמותיהן של אחיותיה של סבתי הם שמחה, שרה, אורה, מרסל, בתיה. לצערה של סבתי, לא כל אחיה שרדו. שניים מהם נפטרו כשהיו קטנים.

בבוקר אכלו דברי חלב, בצהריים אכלו תבשיל ובערב אכלו משהו קל. בשבת נהגו לאכול חמין, אותו היו אוכלים בשעה מוקדמת כאשר הגברים חזרו מבית הכנסת. היהודים בארביל נפגשו בבתי הכנסת, בשוק ובאירועים שונים. הם עבדו עם הערבים במסחר. יש לזכור כי באותה תקופה לא היו מקררים ולכן הקצבים היו צריכים למכור את סחורתם עד הצהריים. סבתי ואחותה בתיה נהגו ללכת לשוק כדי לקנות בשר בשעות הבוקר.

העלייה לארץֿ

בשנת 1951 סבתי עלתה לארץ מהסיבה שישראל היא המדינה שלה, והיחס ליהודים בעיראק לא היה טוב כל כך. יהודי עיראק היו צריכים לממן בעצמם את כרטיסי הטיסה לארץ. בנוסף לכך, היו כאלה שלא יכלו לממן את הכרטיסים לארץ והקהילה היהודית מימנה זאת עבורם. אמה של סבתא, נעזה, שהייתה אלמנה עם 6 בנות ולא היו לה אמצעים כלכליים, אמרה שהיא לא רוצה שהקהילה תממן אותה ואת בנותיה, אלא היא תשיג מימון בכוחות עצמה. היא הגיעה למסקנה שעליה למכור את ביתה ובכסף הזה לרכוש את הכרטיסים. היה חשוב לה לצאת מעיראק בראש מורם. אמה גם ידעה שאם היא לא תמכור את הבית, הממשלה תיקח את הנכס לאחר עזיבתה. אסור היה ליהודים לצאת מעיראק עם כסף ורכוש. היה עליהם להשאיר את הכל בעיראק. כדי למכור את הבית ולקבל את תמורתו בכסף היה צריך להערים על הממשלה ולהציג מצב שאמה מכרה את הבית ללא קשר לעזיבת עיראק. ואכן, אמה מכרה למשפחה, פינתה להם חדר בבית והם גרו יחד איתם עד שעזבו את עיראק.

משפחתה של סבתי נסעו ברכבת מארביל לבגדד, שם המתינו כשבוע ימים לטיסה. בשבוע הזה גרו בבית הכנסת, כל משפחה קיבלה שטח של כ-3 מטר מרובע והתמקמה שם עד הטיסה. אחרי הנחיתה בארץ המשיכו לשער העלייה, שם היו שבוע ימים ועברו בדיקות רפואיות יסודיות. באחד הימים הגיעו משאיות שלקחו אותם ופיזרו אותם במעברות בכל רחבי הארץ.

משפחתה של סבתי הגיעה למעברת פרדס חנה שם גרו שנה, די בחוסר מעש. הם עבדו קצת בקטיף תפוזים ובניקיון. לאחר מכן עברו למעברה בטבריה ומיד הלכו לבית הספר כדי ללמוד עברית. למעשה, בשעות הבוקר סבתי עבדה כחדרנית בבית מלון ובשעות הערב למדה עברית, תורה וחשבון.

זו הייתה תקופת צנע, לא היה אוכל במדינה ולא עבודה. קיבלו תלושי מזון למצרכים בסיסיים כמו קמח, מרגרינה, אורז בן גוריון (פתיתים) ושמן . סבתי ואחותה אורה היו ילדות קטנות ובזכותן משפחתן קיבלה חצי קילו בשר ומספר ביצים לחודש ימים. היו תקופות שבהן גרו באוהלים והיו תקופות שבהן גרו בצריפים מפח.

כעולים חדשים, הסתפקו במה שהיה ולא התלוננו, עבדו ולמדו כמו כולם. אבל, בהתחלה היה קשה כי לא למדו ולא ידעו את השפה, לא הכירו את האוכל בארץ, היו עצובים ואף המומים בימים הראשונים. לאט לאט התרגלו ומצב רוחם השתפר.

לאחר 5 שנים במעברות הסוכנות היהודית בנתה שיכונים לעולים החדשים. משפחתה של סבתי עברה לגור בדירה אמיתית בטבריה עילית. סבתי ואחיותיה התחתנו והקימו משפחות. הן מצאו מקומות עבודה, התפרנסו בכבוד וגידלו ילדים, נכדים ואפילו נינים. לאורך השנים, למרות הקשיים הרבים שעמדו בפניהם, קיבלו את הכל באהבה ובשמחה ולו רק כדי לחיות ולהקים בית בישראל.

חוויה קשה שהייתה למשפחת סבתי מהעלייה היא שעם נחיתת המטוס בארץ נפתחה דלת המטוס ונכנסה אחות בחלוק לבן וברכה אותם בברכת ברוכים הבאים. האחות עמדה בדלת המטוס ובידה מרסס DDT וריססה כל אדם ואדם שיצא מהמטוס. לא היה להם מושג מה זה אך זה היה משפיל מאוד כי הם הבינו שמרססים אותם כדי לחטא אותם כנראה מטפילים שונים שאולי קיימים בהם. בזמנו השתמשו ב- DDT  כחומר הדברה וריסוס על בעלי חיים בינהם גם יתושים. משפחתה של סבתי נאלצה להסתובב עם החומר הזה על הראש שבוע ימים, מכיוון שלא היו מקלחות.

סיפורה המלא של סבתא צביה מופיע בקובץ המצורף

הזוית האישית

הנכדה תמר: היה ממש כיף לעשות את העבודה. הכרתי צדדים בסבתא שלי שלא הכרתי קודם. אני מאחלת לה אושר, בריאות ואריכות ימים.

סבתא צביה: אני מאחלת לנכדתי אושר וכושר, ובהצלחה בלימודים.