מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא רוזי כהן. נולדתי בשנת 1939 בבולגריה, להוריי קראו קלרה ומורדו. יש לי אח אחד, קטן ממני ב-7 שנים. למדתי בבולגריה בבית ספר צרפתי ששמו סן ג'וזף, עד כיתה ב', והייתי תלמידה טובה, גם בישראל וגם בבולגריה. בבולגריה, גדלתי בזמן מלחמת העולם השנייה, וזה היה מאוד טראומתי כשהעבירו אותנו מסופיה לערים מסביב לסופיה עד אחרי המלחמה.

במלחמה הייתי ילדה בת 3. ערב אחד באו לסופיה גרמנים ורצו לקחת את כל היהודים שבסופיה, ולהעביר אותם לגטאות. זכור לי שהוריי השאירו אותי אצל השכנה הבולגרייה, ושמו בסוליות נעליי את כל הכסף שהיה להם. נפרדתי מהם בבכי. המלך הבולגרי, בוריס, וכמה ארכיבישופים בולגרים התעקשו לא לקחת את היהודים מבולגריה לגטאות. אחרי 24 שעות, הוריי חזרו, ואת המלך הזה, לפי הסיפורים, הגרמנים הזמינו לגרמניה, והרעילו אותו ברכבת.

אחרי המלחמה, המשטר בבולגריה השתנה, ולא הייתה אהדה רבה ליהודים. מדינת ישראל קיבלה עצמאות ב-1948, ואז החלטנו לעלות לארץ. הסוכנות היהודית עודדה עלייה לישראל, וכנראה שלא היה להורים שלי כל כך טוב בבולגריה בגלל שלא הייתה להם עבודה, למרות שהצילו אותנו מהגרמנים בשואה, אז הם החליטו לעלות לארץ.

עליתי לארץ בגיל 9. הגעתי לארץ באונייה ששמה "בולגריה". לא היו באונייה מיטות, רק דרגשים. כל משפחה תפסה דרגש והצטופפנו כך במשך חמישה או שישה ימים. באונייה טעמתי, בפעם הראשונה בחיים, פירות הדר.

הגענו לארץ וירד גשם זלעפות. לקחו אותנו למקום שנקרא "פרדס חנה", שהוא בית עולים. מיקמו אותנו בחדר אחד גדול עם הרבה אנשים. לא היו שירותים בחדרים, ולכן היינו צריכים לצאת החוצה כדי להשתמש בשירותים. דודתי עלתה לארץ כבר כמה חודשים לפנינו, וקראה לנו לבוא לגור אצלה, כי הייתה לה דירת חמישה חדרים ביפו, אז באנו לדירה שלה ושל משפחתה, שנלקחה מידי ערבים שברחו ממנה במלחמת השחרור. כך חיינו, שתי משפחות יחד – שמונה נפשות – ובהמשך הצטרפה גם סבתי, אמא של אמי,  שעלתה בעצמה מבולגריה.

אהבתי ללכת לבית הספר בישראל, למדתי בבית ספר "וייצמן" ביפו מכיתה ג' עד כיתה י' ואח"כ בבית הספר "גאולה" בתל אביב למדתי פקידות והנהלת חשבונות. בבית, בישראל, דיברנו בעיקר בבולגרית, כי הוריי לא ידעו עברית טוב כל כך. לא היו לנו אפשרויות רבות בבית: אמי יצאה לעבודה, ואני טיפלתי באחי, שהיה בן שנתיים.

עם חברים היינו נפגשים ברחוב, כדי לפטפט ולשחק. היינו משחקים בקפיצה בחבל ובחמש אבנים. עזרתי להוריי במשק הבית. אחרי שסיימתי את לימודיי, עבדתי בבנק דיסקונט. התקבלתי בתור נערה בגיל 17, ובערב למדתי מקצוע בבית ספר "לאור" ביפו וסיימתי בהצלחה את לימודיי כלבורנטית.

את בעלי, ויקטור, פגשתי בגיל 15, כשטיילתי בשדרה ביפו. הוא הזמין אותי למסיבה והתחלנו לצאת ביחד, הוא היה חייל צנחן, וכשהגעתי לגיל 18 והוא היה בן 20 החלטנו להתחתן על מנת לא להפסיק את עבודתי בבנק דיסקונט בכך שלא אתגייס לצבא, כי כל פרוטה הייתה חשובה.

בגלל שלא היה מי שיעזור לנו, אז הסתדרנו לבד בעזרת עבודה קשה. החתונה שלנו, בנובמבר 1957, הייתה מאוד צנועה, והיא התקיימה בבית הכנסת "מרכולת" ברחוב מרכולת בדרום תל אביב. החתונה הייתה מאוד קצרה, וביציאה מבית הכנסת האורחים קיבלו שקית עם סוכריות. מי שעבר פעם שנייה כדי לקבל עוד שקית סוכריות קיבל צעקות: "היית כבר פה!". מכיוון שהפלסטיק בדיוק הומצא, המתנות המקובלות אז היו כוסות פלסטיק, קופסאות פלסטיק, סירים, וכל מה ששייך למשק בית לצרכי הזוג הטרי. זכור לי שהמתנה שחזרה על עצמה הכי הרבה היתה קופסה ללחם. בזמנו, לא היו קניונים, לא היו סופרמרקטים, והתבססנו על מכולת שכונתית.

לאחר החתונה המשכתי לעבוד בבנק דיסקונט, עד שנת 1960, כשנולד בני הבכור, יצחק (ע"ש אבא של בעלי). אחר כך נשארתי שנה בבית ואז עברתי לעבוד בבנק "פויכט ונגר" בשד' רוטשילד בתל אביב. עבדתי שם עד שנת 1965, כשנולד בני אייל. הפסקתי לעבוד והפכנו להיות עצמאים – בעלי פתח עסק עצמאי בתחום המסעדנות ועבדתי איתו, בתור מנהלת חשבונות ומזכירה.בשנת 1972 נולדה בתי, שירה, אימו של רוי, הנכד שבזכותו אני כותבת את סיפור חיי.

כשהעסק הפך להיות חברה בע"מ, והייתי בת 60+, פיטרו אותי ויצאתי לפנסיה. העסק עדיין קיים ונקרא "ויקטור תעשיות גז בע"מ" ובעלי עדיין עובד בו, בגיל 80, יחד עם בננו יצחק.

הזוית האישית

בורכתי בשמונה נכדים ושלושה נינים.

בחיי טיילתי בהרבה מקומות, וביניהם: מצרים, מדינות באירופה, מדינות בארצות הברית, ובגרוזיה.

כיום, אנו גרים בחולון, בשכנות לבתי שירה ואני מתראה עם נכדי, רוי, כפעמיים בשבוע. שמחתי לקחת חלק בתוכנית הקשר הרב דורי ולספר לרוי את קורות חיי.