מאגר סיפורי מורשת

סיפורם של שרה ומשה

דודתי שרה (סאלי), אחותה הקטנה של אמי, הייתה בת 17 כשתמה מלחמת העולם השנייה. היא שרדה את אושוויץ' עקב היותה צעירה וכשירה לעבודה וכך למעשה נשארה בחיים אולם בודדה בעולם האירופי העויין ורוצח היהודים. אל מול עיניה נשלחו הוריה, אחיה, גיסתה (אשתו של אח אחר) ושני אחייניה, ילדי אותה גיסה, לתאי הגזים בלי יכולת להושיעם.

לכן, אך טבעית הייתה בקשתה לעלות ארצה ולהתאחד עם משפחתה פה שכללה את שלושת אחיה הבוגרים, שעלו ארצה ביוזמת הוריהם עוד באמצע שנות השלושים, הרבה לפני שחשרת העננים השחורה, מבשרי המלחמה, העיבה על אירופה. וכך קיבלה שרה אשרת עליה (סרטיפיקט) ארצה והפכה להיות עולה מורשה (ליגאלית) ועשתה את דרכה ארצה באנייה שיצאה מנמל בדרום צרפת.

שרה עולה לארץ בשנת 1950

באנייה זו נסע גם משה (מוריס) שנסיבות עלייתו ארצה היו שונות לחלוטין מאילו של שרה. משה היה טייס בחיל האוויר הסובייטי ומטוסו הופל באש הנ"מ הגרמנית, הוא הצליח לצנוח אך נפל בשבי. הגרמנים העבירו אותו, מבלי לדעת על יהדותו, יחד עם שבויים אחרים, למחנה שבויים, שדמה בכל למחנה ריכוז ובו שהה עד נטישת המחנה על ידי הגרמנים, שנסוגו מפני כוחות בעלות הברית. כמנהגם בקודש גם פה לא כיבדו הגרמנים את אמנות השבויים הבינלאומיות, וביום הנטישה, העמידו את כל השבויים על שפתו של בור ענק וקצרו את כולם באש מכונות ירייה, תוך הריגתם והפלתם לבור.

משה, במזל היה היחיד שניפצע קשה בעוד כל האחרים נהרגו. אולם פציעתו הייתה כה קשה, שלא היה באפשרותו לנוע ולהיחלץ מן הבור וכך שכב מכוסה בגוויות ומחכה למותו בייסורי פציעתו. למחרת היום, הגיע אל המחנה כוח של אחד מצבאות בעלות הברית והשתלט עליו. אחד מחיילי הכוח, הגיע לבור והתבונן בזוועה שהשאירו הגרמנים מאחוריהם ואז קלטה עינו תזוזה קלה בין הגוויות. הייתה זו תזוזה שהצליח משה לבצע תוך המתנתו למותו. לא עבר זמן רב ומשה חולץ מבור ההריגה, נשלח מייד לבית חולים, שם הצליחו להציל את חייו ולרפאו במאמצים שנמשכו חודשים רבים. בסופו של דבר נשלח משה, לפי בקשתו, ארצה כעולה מורשה.

באנייה זו נסעו עוד עולים רבים, חלקם מורשים כמו שרה ומשה ורבים נוספים בלתי מורשים (בלתי ליגלים), שהרשויות היהודיות בארץ קיוו להבריחם ארצה בנסיעה הזאת באמצעות אנייה זו. ואכן, שעות ספורות לפני כניסת האנייה לנמל חיפה, ביצעה האנייה תפנית חדה לעבר חוף עלום כלשהו ובחסות חשכת הלילה האפל ותוך זמן קצר ביותר, הורדו כל העולים הבלתי מורשים אל החוף והובלו על ידי הפעילים, שהימתינו שם, לישובי הסביבה תוך הטמעתם בין התושבים הוותיקים.

ברור שלמבצע ההעלאה של העולים הבלתי מורשים ועזרה בהבאתם לחוף, גוייסו כל העולים המורשים שבאונייה והם היוו כוח פעיל מסייע במבצע. כך מצאה את עצמה שרה, פועלת שכם אל שכם עם משה ובמעט הזמן שבו פעלו יחד על האנייה, במים ועל החוף הצליחו להכיר זה את זו ואף להתיידד, תוך הרגשת רוממות רוח, של הצלחה במבצע חשאי, שסייע לאחיהם היהודים.

אולם, אורך חייה של ידידות זו היה קצר ביותר, תוך שעות ספורות נכנסה האנייה לנמל חיפה, כל העולים נכנסו לקדחת פעילות של אריזה וארגון חפצים, ירידה מהאנייה, רישום, בירור יעד העולה והכנסתו לקבוצה של עולים שאמורים להגיע לאותו מקום בארץ וזמן לפרידות וקביעת פגישות עתידיות לא נותר. דרכיהם של שרה ומשה נפרדו לתמיד.

שרה, חברה אל שניים מאחיה (אח ואחות), שגרו בפתח תיקווה ועברה להתגורר לידם. היא אף מצאה עבודה, למרות שמקצוע לא היה לה מפאת גילה הצעיר ומלחמת העולם. היא התקבלה כסייעת במטבח של בית יתומים ששכן בפרדס ליד כפר סבא.

יום אחד, מספר חודשים לאחר עלייתה ארצה, בלכתה ברחוב לפתע, ראתה את משה, עומד בפינת הרחוב ומשוחח עם שני בחורים אחרים. היא התגנבה אל מאחורי גבו בלאט, הושיטה את ידיה וכיסתה מאחור את שתי עיניו וביקשה שינחש מיהי? הוא לא הצליח, אך כשידיה הוסרו מעיניו וכשהסתובב לעברה, זיהה אותה מייד, הוא לא אמר לה דבר, מלבד בקשה ממנה להמתין לו שתי דקות כי עליו לבצע משהו ואז עבר את הכביש, ניגש למישהו שם, הוציא מתחת למעילו ארגז ומסרו לאותו אדם. לימים, התברר לשרה שמשה, לאחר הגעתו ארצה, בין שאר עיסוקיו ומעשיו, הצטרף למחתרת האצ"ל והיה פעיל בה. אותה פעולה בקרן הרחובות, הייתה העברה מחתרתית של תחמושת. משה חזר לשרה, התעניין לדעת מה אונה בגורלה מאז שניפרדו, סיפר לה קצת על עצמו, התנצל שעליו להיפרד שוב והבטיח שהם עוד יפגשו.

כעבור זמן מה, הוקמה המדינה, פרצה מלחמת השחרור. שרה המשיכה בעבודתה ואילו משה שהיה בעל רישיון טייס, שהיה נדיר מאוד באותה תקופה, גוייס לצבא כמובן לחיל האוויר כטייס והשתתף בקרבות, בעיקר בסיוע לכוחות הקרקע ובהפגזת כוחות האוייב מן האוויר. כיון שבמטוסים לא היינו משופעים, השתמש חיל האוויר בכל כלי טייס אפשרי כולל בדאונים. וכך באמצעים כה דלים, נלחם גם חיל האוויר נגד צבאות ערב המצויידים הרבה יותר טוב מאשר הוא ובסופו של דבר, כעבור כשנה, הושג הניצחון על צבאות ערב והחלו הדיונים עם מדינות ערב על הסכמי הפסקת האש.

ביום בהיר אחד, התרגש כל בית היתומים. הילדים יצאו לרחבה המרכזית ונעצו מבטם בשמיים. שם במרום חג לו מטוס בודד, מעל בית היתומים. מראה כזה עוד לא נראה שם אף פעם, מטוס של צבא ישראל ממש מעליהם. לאחר זמן מה, לא רק הילדים, אלא כל המורים וכל צוות הנהלת הבית, עמדו בחוץ ומבטם מופנה לשמיים. והנה לפתע, מן המטוס קפץ אדם, נפרש מעליו מצנח והוא הלך הלוך וירוד היישר למרכז הרחבה. שם הוא נחת, אסף את מצנחו, הביט בנוכחים ואז מבטו נעצר בנקודה אחת. חיוך רחב ננסך על פניו הוא ניגש למקום אליו מבטו ננעץ, שם עמדה שרה ולא האמינה למראה עיניה, היה זה משה, ששלף מסרבלו בונבוניירה, הגיש אותה לשרה ובמעמד הזה הבטיח לה, שלעולם לא יעזבנה עוד לתקופה ארוכה.

שרה ומשה התחתנו כעבור זמן קצר, נולדו להם שני ילדים בן ובת ועד פטירתם, הוא לפני כמה שנים והיא בשנה האחרונה הם לא נפרדו יותר אף פעם.

הזוית האישית

יוסף יהלם: אני סבא של יועד, שביחד עם חסיה אישתי, שותפים בליווי נכדנו יועד יהלם-וייס השנה, בתכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר הילל, ברמת-גן. 4.3.18.