מאגר סיפורי מורשת

<?xml encoding="UTF-8">

אימי הייתה אישה יפה עם עיניים בהירות. היא הייתה אישה משכילה, היא רכשה את השכלתה בסמינר למורות.למרות  שבאותה תקופה הדבר לא היה מקובל כל כך. אימי הצטיינה בלימודיה וזכתה  ל"סטפנדיה"- מילגה. בסיום לימודיה היא קיבלה תעודה ומילון. אמא עזרה לאנשים רבים לכתוב ולנסח מכתבים, היא עזרה גם לנו בהכנת שעורי הבית ובמטלות השונות שקיבלנו בבית הספר. היא שימשה בתפקיד של רושמת  ומשקיפה בקלפי בזמן הבחירות, באותה תקופה לא היו נשים רבות  שידעו לקרוא ולכתוב. אימי  הייתה גם אישה ערכית וחינכה גם אותנו לערכים ולצניעות.

בהיותי בגיל שלושה חודשים אבי גויס  לצבא הצרפתי כחייל מילואים, היה זה  בזמן מלחמת העולם השנייה,  אבי החייל נשלח להלחם בצרפת עם שאר החיילים האלג'ירים וכאשר הגרמנים פלשו לצרפת אבי נלקח בשבי יחד עם חיילים נוספים והובלו לאושוויץ, אבי שהה שם בין השנים 1939- 1945.

עם סיום המלחמה בשנת 1945 אבי נשלח על ידי הצבא הצרפתי לשיקום של שנה. משקל אבי לאחר המלחמה הגיע לשלושים וששה קילו. במהלך המלחמה אבי איבד עין אחת. רק לאחר תקופת השיקום הארוכה הוא חזר לאלג'יר, כשאני הייתי כבר כבת שש או שבע. כילדה, אני זוכרת, שתמיד שאלתי את אימי איפה אבא שלי? ולמה אין לי אחים ואחיות כמו לכולם? אמא הייתה אז מוציאה את התמונה של אבא ומראה לי. סבא אהרן וסבתא בודה פרטוש שגרו איתנו באותה תקופה, השתדלו מאוד לתמוך בי ולעודד אותי,הם ניסו מאוד למלא את מקומו של אבי שנעדר שנים רבות מהבית עקב המלחמה. גם סבא יחיאל וסבתא עזיזה ליאני הרבו להגיע אלינו ולעזור לאמא.

כאשר אבי חזר לאלג'יר ללגרדייה כל הקהילה קיבלה אותו בתור גיבור שחזר מהתופת. בחגיגה גדולה של שירים וריקודים. אותי העמידו מול אבא עם ילדה נוספת שדומה לי ושאלו את אבא: "מי מבין שתי הבנות היא בתך"?, אבא זיהה אותי מיד. אבא חיבק אותי חזק אבל אני לא יכולתי להתקרב אל אבא, הוא היה זר עבורי, רק לאחר שגדלתי קצת והתרגלתי אליו העזתי להתקרב אליו. אני זוכרת, את אבא סובל בלילות מסיוטים, הוא היה מתעורר בלילות, מסתובב בבית ולא מצליח להירדם. כל המראות הקשים שראה וחווה שם עלו וצפו שוב.

שנה לאחר שובו של אבא נולדה רוזה אחותי ואחר כך נולדו לנו עוד ארבעה ילדים. אני  הבכורה במשפחה, ביני לבין אחיותיי ואחיי  רוזה, ג'ול, עליזה, מוטי ואלברט קיים הפרש גדול  של שנים  ולכן הרבה מעול המשפחה נפל על כתפיי, בשנות ילדותי עזרתי רבות לאימי בגידול הילדים שנולדו אחרי.

כשהייתי בגיל תשע סבי וסבתי מצד אימי, אהרון ובודה פורטוש עזבו את אלג'יר,  היה זה  מיד לאחר קום המדינה בשנת 1948 הם עלו לארץ והתגוררו בעיר טבריה.

בגיל שש עשרה התחתנתי  ועזבתי את בית הוריי, עברתי לגור בבית הורי בעלי. את בעלי הכרתי בשידוך, בעלי היה בן עשרים ושלוש ואני הייתי בגיל שש עשרה, לאחר שהוא ראה אותי הוא החליט שאני אהיה אשתו, הוא גם מצא חן בעיני והחלטנו על נישואים.

נישאנו בתאריך 2.11.55 באלג'יר בעיר גרדייה, היתה לנו חתונה שמחה מאוד.אז היה מקובל אצלנו שכשבועיים לפני החתונה הכלה ישנה כל לילה עם שלושים חברות. ובכל לילה דודים אחרים מארחים את הכלה לארוחת בוקר וערב. בבוקר החתונה נישאנו בחתונה אזרחית צרפתית ולפנות ערב בבית הכנסת הגדול באלג'יר.

בעקבות המצב הלא בטוח באלג'יר החלטנו לעלות לארץ. היה זה כשנה לאחר נישואינו ולאחר הולדת בננו הבכור, הכנו דרכונים, ארזנו את חפצינו ונרשמנו בסוכנות היהודית. את אלגיר עזבנו בדצמבר 1956 עלינו לאוניה רעועה  שהתמלאה בדרך במים. הגענו איתה לקנדרס שבצרפת,מחנה מעבר עבור העולים שהגיעו  מארצות צפון אפריקה והמתינו למטוס שיטיס אותם לישראל,שם המתנו כחודש ימים וטסנו לארץ. נחתנו בלוד ומיד שהגענו, עוד באותו הלילה, העבירו אותנו לאילת.באילת שיכנו אותנו בשכונת ה"ספנים". קמנו בבוקר וראינו רק שממה, חול וחום. ולמרות שלא היה כלום באילת של אז הייתי מאושרת שאני בארץ עם בעלי והילד. באותה תקופה היו באילת עולים רבים ממרוקו, אנחנו בילינו איתם יחד והרגשנו משפחה אחת גדולה.

בעקבות הכרזתו  של נשיא צרפת  שרל דה גול על עצמאות אלג'יר והתנתקותה מצרפת.היחסים עם הערבים התערערו ויהודים רבים החליטו לעזוב את אלג'יר ולעלות לארץ ,הוריי החליטו גם הם לעזוב את אלג'יר ולהצטרף אלינו. בשנת 1962 עלו הוריי ואחיותיי לארץ. בארץ  שיכנו אותם בשכונת קטמון  שבירושלים. סבא יחיאל לייאני נפטר באלג'יר וסבתא עזיזה  עלתה יחד עם הוריי לארץ.

המלחמה הראשונה שחוויתי הייתה מלחמת ששת הימים בשנת 1967  גרתי בעיר אילת. הייתי אז בגיל עשרים ותשע ואם לארבעה ילדים.שמענו עדכונים מהרדיו, בעלי גויס למלחמה ואני נשארתי לבד עם ארבעה ילדים בבית, נשמעו אזעקות והמקלט היה מחוץ לבית . חברים טובים של המשפחה באו אלי כדי לעזור לי עם הילדים שהיו קטנים, כשהסתיימה המלחמה הייתה שמחה גדולה על הניצחון .

למדתי קורסים שונים להשלמת השכלה תיכונית היה חשוב לי ללמד קרוא וכתוב, עד היום אני מאוד אוהבת ללמוד ולקחת חלק בשיעורים בכל מסגרת אפשרית.

כשילדי היו קטנים טיפלתי בילדיי, ובעלי עבד לפרנסת המשפחה כקצין כיבוי אש בקצ"א. רק לאחר שילדיי בגרו קצת יצאתי לעבוד .עבדתי שבע שנים כסייעת בגן "אשלים" גן דתי. במהלך עבודתי שימשתי גם מידי פעם "שדכנית", שידכתי למספר גננות את הבעלים שלהן, כיום גם הן כבר סבתות.

את כל האירועים והחגים הקפדנו לחגוג, את מסיבת ה"בר מצווה" של הבנים חגגנו בחצרות בתי קפה באילת, כי לא היו בתקופה ההיא מלונות או אולמות לאירועים, אנחנו דאגנו לכיבוד, למוזיקה ולכל האירוע.