מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1932 בסרייבו שביוגוסלביה לשעבר, בירת מחוז בוסניה. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כשנים עשר אלף יהודים. במשך מלחמת העולם השנייה נספו כעשרת אלפים מתוכם. בסיום מלחמת העולם השנייה בהיותי בן שתים עשרה וחצי, החלו להתקבץ כל בני משפחתי שנותרו בחיים. זו הייתה תקופה עצובה מאוד מכיוון שאז התגלה גודל האסון.  לפתע גילינו שרוב משפחתנו נספתה בשואה כולל אמי ואבי. המכה הייתה קשה מאוד וההתאוששות קשה אף יותר.

אחותי ואני אומצנו על- ידי דודתי (אחותה של אמי). עברנו לגור בבית סבי בסרייבו אשר גם הוא נספה בשואה. הצטרפו אלינו סבתי, דודי ובן דודי, שארי הפליטה היחידים של משפחתי. זאת הייתה תקופה של מחסור בכל: אוכל, ביגוד, תחבורה, מצרכי קיום בסיסיים וכו'. כמו כן היו הפסקות מים וחשמל כמעט כל יום. החיים בתקופה זאת היו קשים והסיוע העיקרי שקבלנו היה מהאיכרים שחיו מחוץ לעיר. חשוב לציין שהכפרים ניזוקו במלחמה פחות מאשר הערים. בשנת 1945, מספר חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה מלאו לי 13 שנים. כאמור, זאת היותה תקופה של חזרה לחיים תקינים ויציבים. שני בתי הכנסת בעיר הושחתו לגמרי ולא ניתן היה לקיים תפילות בהם. התחלתי ללמוד לבר  מצווה אצל הרב הראשי בסרייבו (כי לא היה מישהו אחר שיעשה זאת) אשר הכין אותי למעמד העלייה לתורה. הייתי גם הילד הראשון שחגג בר מצווה בסרייבו בבית הכנסת המשופץ לאחר השיקום. חגיגת בר המצווה שלי הייתה מרגשת ועצובה מאוד כי נעדרו ממנה הורי ורוב משפחתי שנספו בשואה.

 

הלימודים לאחר המלחמה 

מאחר ובזמן המלחמה אפשרויות הלמידה בבתי הספר היו מוגבלות ביותר, הרבה מאוד ילדים הפסידו שנות לימוד. כדי לפתור בעיה זו נפתחו בתי ספר מיוחדים שבהם למדו וסיימו שלוש שנות לימוד במשך שנת לימודים רגילה אחת. אחותי ואני למדנו במסגרת הזאת. הלימודים היו קשים, החומר היה מרוכז וזה דרש מאתנו מאמץ גדול. במקביל ללימודים בבית הספר למדנו עברית במשרדי הקהילה היהודית בעיר. זכור לי שכבר אז היו בי התכונות הארגוניות בנושא ספורט.

 

היות ובאותה תקופה היה מחסור בדלק, תנועת המכוניות ברחובות הייתה דלילה מאוד. התנאים הללו אפשרו לי לארגן את ילדי השכונה לתחרויות אתלטיקה. עשינו מדידות של מרחקים, ולאחר סיום הלימודים כל הילדים היו מתאספים לתחרויות ריצה, קפיצות לרוחק והדיפת כדור ברזל (כתחליף השתמשנו באבן). בנוסף לכל התחרויות הללו הייתי שחקן שח-מט בנבחרת בית הספר ובאגודה העירונית. בזכות הנתונים  האלה  שוחררתי לא פעם מהלימודים על מנת לייצג את בית הספר. בשנת 1946 התחלתי ללמוד באופן סדיר בבית ספר התיכון בעיר.

 

העיר סרייבו התאפיינה בהרכב האוכלוסין המגוון (מוסלמים, נוצרים, נוצרים אורתודוקסים ומיעוט של יהודים). בכיתה שלי הייתי היהודי היחידי. במשטר הקומוניסטי, אשר היה קיים באותה העת ביוגוסלביה, היה נהוג שבכל קבוצה של אנשים יהיו מנהיגים. כך היה נהוג גם בבתי הספר, כאשר בכל כיתה נבחר יושב ראש ומזכיר. על אף העובדה שהייתי יהודי נבחרתי על ידי התלמידים ליושב ראש. תפקידי היה לעזור למורים בכל הקשור לסדר, תורנויות וניקיון בכיתה. בעקבות מדיניות המשטר החדש גויסו ילדי בתי ספר תיכון לעבודות בניה. כיתתי (כולל אני) יצאה בשנים 1947 ו-1948 לבניית מסילות ברזל בבוסניה. עבדנו בין שמונה לעשר שעות ביממה בתנאים קשים ביותר. לי אישית לא נגרם נזק מאחר והתחסנתי בזמן המלחמה. לעומת זאת, לא מעט מחברי התמוטטו מעומס העבודה, ממחסור במזון בריא, ותנאים סניטריים גרועים. כשחזרנו הביתה, במקום לנוח ולשחק, היינו זקוקים לטיפול רפואי ממושך. שיגרת חיי התנהלה באותה מתכונת עד לשנת 1948.

 

אצל דודתי התחילו להתנהל שיחות על נושא חדש בשבילי:  פלסטינה. מהסיפורים ששמעתי בנושא זה,  קיבלתי תמונה של מדינה ביבשת אסיה עם המון  שמש, חול וחום. באותה התקופה החלה הרשמה לעלייה לארץ ורוב יהודי יוגוסלביה נרשמו בה. לרובם היו זיכרונות עצובים מהמקומות שבהם נולדו וגדלו. כ-85% מיהודי יוגוסלביה הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם. דודתי רשמה את כל שרידי משפחתי לעלייה לארץ. הנושא לא היה לרוחי היות והייתי קשור מאוד לחברי בבית הספר ובחוגי הספורט והשח-מט שבהם הייתי חבר נאמן. הייתי כמעט בן 16 והודעתי חגיגית לדודתי שאני נשאר בסרייבו. בזמן שהייתי בבית הספר דודתי ארזה את כל בגדי ואת כל הפריטים האישיים שלי. ביום הנסיעה שבו הרכבת הייתה אמורה לצאת בשעות הערב, הלכתי  בבוקר לבית הספר. לאחר שובי הביתה אחר הצהריים, דודתי אמרה לי שאם אני נשאר היא משאירה אותי עם המזוודה שלי ועלי להסתדר לבד בהמשך. אחרי התלבטות קשה ראיתי שאין לי הרבה ברירות והצטרפתי למשפחתי לנסיעה. וכך בדצמבר 1948 עליתי ארצה לחיים החדשים.

 

מאוד נהניתי לחקור את סבי על עברו. למדתי שסבא עבר את השואה וסבל בילדותו מכיוון שאיבד את הוריו ואת רוב משפחתו בהיותו רק בן 9. התעניינתי בעברו של סבי ואני שמח שהיה לו זמן וסבלנות לבוא לכאן ולספר לי.

 

ההזמנה להצטרף לפרויקט 'הקשר הרב דורי' גרמה לי בשלב ראשוני רגש של דחייה. ככל שאני מתבגר זיכרונות הילדות הקשה שלי מקשים עלי בחיי היום יום, לכן התקשיתי להיענות להזמנה זו. בסופו של דבר הסכמתי, כי הבנתי שאני יכול לתרום.