הייתי בת 15 ולכן לקחתי את התעודה של אחותי הגדולה
סבתא זהבה מספרת לנכדה ארז על עלייתה לישראל והתיישבותה בארץ.
אני נולדתי בעירק בשנת 1935 בעיר בגדד. הינו חמש בנות וארבעה בנים. גרנו בבית גדול, למטה היה
בית קפה של אבא שלי.
בגיל 15 בשנת 1950, רציתי לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה יהודית ולא בעירק – מדינה ערבית.
נסענו שלושה: אני, אחותי מלכה ואחי אליהו באוטובוס, שלושה ימים מבגדד עד שהגענו לפרס
(שעכשיו קוראים לה אירן). מלך פרס היה ביחסים טובים עם היהודים ונתנו לנו להיכנס למדינה.
באנו עם עוד מאתיים אנשים למחנה גדול שהיה בו מטבח. נתנו לנו שם שלוש ארוחות ביום: בוקר, צהריים
וערב. חוץ מהמטבח לא היה מה לעשות, לכן בזמננו הפנוי באנו לעזור במטבח, קלפנו תפוח אדמה,
חתכנו ירקות והכנו סלטים.
בגלל שהגענו למחנה שבוע לפני חג הפסח עשינו את ליל הסדר במחנה, עשינו את כל הברכות
של ליל הסדר כמו: חרוסת, ביצה קשה, כרפס, מרור ועוד. כל יום הלכנו למשרד המחנה ושאלנו אם
התור שלנו לטיסה הגיע, עד שיום אחד הודיעו לנו שהתור שלנו הגיע. סה"כ היינו במחנה שבועיים,
עד שהגיע התור שלנו לטוס לישראל. בשעת צהריים לקחו אותנו באוטובוס מלא ביחד עם עוד ארבעים
אנשים לשדה התעופה שם חיכה מטוס גדול וביחד עם עוד הרבה אנשים מאוטובוסים שונים עלינו למטוס
כמאתיים חמישים אנשים. כדי שתהיה האפשרות לעלות למטוס היו צריכים להציג תעודות זהות.
אני הייתי רק בת 15 ולכן לקחתי את התעודה של אחותי הגדולה , למזלי, אז עוד לא היו תמונות בתעודות
וכך יכולתי לעלות למטוס ביחד עם אחי ואחותי כי רציתי לעלות לארץ ישראל כמה שיותר מהר.
עד היום בתעודת הלידה שלי כתוב תאריך הולדתה של אחותי ולא שלי. הטיסה ערכה ארבע שעות
והגענו בערב לשדה תעופה בלוד. לאחר מכן לקחו אותנו במשאית (ישבנו על הארגזים בתוכה)
ל"שער עליה". "שער עליה" הוא מקום שבו מקבצים את כל העולים החדשים ומשם שולחים אותם
לקיבוצים או למחנות. שהינו כשבוע שם ואז כשבאו לשחרר אותנו שלחו אותנו למחנה "בית ליד" ,
כי לא רצינו ללכת לקיבוץ. "בית ליד" היה מחנה (כמו המחנה שהיה בפרס) שם גרנו באוהל עם עוד משפחה
בת שלושה אנשים (שישה אנשים באוהל). ביחד עם עוד המון אנשים באוהלים אחרים. פעם בחודש
נסענו ליומיים- שלושה לתל אביב וטיילנו באזור, וישנו אצל קרובי משפחה שלנו שם.
חיינו בערך חצי שנה ב"בית ליד" ואחר כך עברנו למגדיאל (כיום רמת-השרון). שכרנו שם חדר, ואחותי
עבדה בתפירה בבית. אני עזרתי לה ובחורף הייתי הולכת לעבוד בבית אריזה לתפוזים.
בשנת 1953, שלוש שנים אחרי שעליתי לארץ, התחתנתי עם בעלי דוד במושב גן הדרום שבמרכז,
מסיבת החתונה היתה בבית שהיה עד אז ריק ושלוש שנים לאחר מכן קנינו אותו. בחתונה היו בערך 100 איש.
הכנתי כיבוד כמו: סנדוויצ'ים, שתייה, עוגות, חטיפים, ועוד. הרב שחיתן אותנו גר בהוד השרון לכן הוא נסע
מהוד השרון לגן הדרום, בלילה ישן אצלנו ולמחרת בבוקר נסע.
אחרי שהתחתנו דוד בעלי היה בצבא קבע ושירת במחנה בבאר שבע. באותו זמן אני גרתי בגבעת עמל
שליד נהר הירקון בתל אביב ודוד בא פעם בשבוע לבקר אותי. ב-17 בפברואר 1955, שנה וארבעה חודשים
אחרי שהתחתנו, נולד בננו הראשון אמנון. אחרי שנולד אמנון הפסקתי לעבוד כי טיפלתי בו, ודוד השתחרר
מהצבא כי הוא התגעגע אליו וניסה למצוא עבודה בתל-אביב אך ללא הצלחה.
נשארנו בתל-אביב חצי שנה ואחרי זה הוריי המליצו לנו לעבוד בחקלאות. הסוכנות היהודית עזרה לנו:
נתנה לנו ארבע פרות שנוכל לחלוב, וזרענו בשדות אוכל כדי שנוכל להאכיל את הפרות. בגלל שהיה קשה
לנו לגדל אותן דוד מכר אותן והתחלנו לגדל עופות בלול. אני עבדתי בלול ודוד התחיל לעבוד כמזכיר מועצת גדרות.
ב-1957 נולד בננו השני לו קראנו אורי. בזמן הלידה לא היה אוטו שהיה יכול לקחת אותי לבית החולים.
ריצ'רד, איש במושב שהיה לו ג'יפ, לקח אותי עם דוד ואמי לבית החולים. לא הספקנו להגיע לבית החולים
וילדתי באמצע הדרך בג'יפ, וכשהגענו לבית החולים לקחו את התינוק.
בינואר 1961 נולד בבית חולים קפלן בננו השלישי איתן (אביך). לאחר מכן נולדה בספטמבר 1964
בתנו הרביעית והיחידה איריס. בדצמבר 1970 גם כן בבית חולים קפלן נולד בננו החמישי אפרים
(שאנו קוראים לו אפי). כיום כל אחד גר במקום אחר: אמנון בבת-ים, אורי באשדוד, איתן נשאר בגן הדרום,
איריס בתל-מונד ואפרים בתל-אביב. גרנו בגן הדרום מ-1956 – 1995 .
ב1995, עזבנו לאשדוד ובה אנו מתגוררים עד היום. כיום יש לנו חמישה ילדים, 14 נכדים וגם ארבעה נינים.
זהו סיפור עליה והתיישבות, הקמנו משפחה בארץ ישראל.
מילון
הסוכנות היהודיתארגון יהודי כלל עולמי שמרכזו בישראל, הפועל מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל.
ציטוטים
”עד היום כתוב בתעודת הלידה שלי תאריך הולדתה של אחותי ולא שלי“