מאגר סיפורי מורשת

אני, נועה, נולדתי בישראל ברחוב ז'אן ז'ורס 1 שבתל-אביב בתאריך  27.7.1936 בבית-החולים "אסותא" להוריי, אברהם וליזה (לאה).

 

הוריי נולדו בתחילת 1900 ברוסיה. 

 

אימי  ליזה (לאה) עלתה לארץ לבדה כחלוצה ב-1928  במסגרת קבוצה שהתארגנה ליד חדרה. החברים התגוררו באהלים ונטעו אקליפטוסים כדי ליבש את הביצות שהיו בסביבות חדרה. הם סבלו  מחסור, רעב, והכי גרועה הייתה מחלת הקדחת שפגעה ברבים מהחלוצים. הם הקימו  את הקיבוצים גן-שמואל ועין-שמר.

בהמשך חייה הייתה אימי  פקידה במחלקה לסטטיסטיקה.

 

אבי אברהם עלה לארץ בגיל 19 כסטודנט, והצטרף להוריו ולאחיו שעלו כמה שנים מוקדם יותר וגרו בחיפה.  הוא למד ארכיטקטורה במחזור הראשון של הטכניון בחיפה, היה לארכיטקט (אדריכל), עבד במשרד שהיה שייך לקיבוץ הארצי., בנה מבנים בעיקר בקיבוצים, וכתב מספר ספרים ללימוד תולדות הארכיטקטורה. 

 

זיכרונות ילדותי  

גדלתי  בתקופת המנדט הבריטי. ככל שהגיעו יותר ידיעות לארץ על מה שקרה בשואה, התגבר המאבק של המחתרות נגד השלטון הבריטי, שמנע עליה של פליטים לארץ. ביום ההצבעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, ישבנו כולנו מרותקים לרדיו וסָפרנו את המצביעים בעד ונגד. כשהתברר שההצבעה הייתה בעד, הייתה שמחה אדירה: כולם יצאו לרחובות  והיו מעגלים של ריקודים ברחובות. כבר למחרת התחילה בעצם מלחמת העצמאות, כשהערבים התחילו לתקוף מכוניות בדרכים, וצלפים ירו מיפו לתל-אביב.

 

כילדה קראו לי ספרים שנכתבו כבר בארץ כמו: ספריה של מרים ילן-שטקליס  ("אצו רצו גמדים") וספריה של ימימה צ'רנוביץ' ("מוקי ברוגז עם אמא", "שמונה בעקבות אחד"…).

שירים  ששרתי מילדותי:" גן שלנו מה נחמד הוא", "היום אלך לגן", ושירי חגים לדוגמא :" בראש השנה יברך אבא", "פטיש מסמר ניקח מהר" ועוד.  שירים שאמי הייתה שרה: "היי ציוניוני הדרך", "הייתה צעירה בכנרת", "על שפת ים כנרת" ועוד.

המאכל המיוחד בעיניי  היה לביבות תרד, כשלהבדיל מכל הילדים אני אהבתי תרד.

שפה-בבית ילדותי דברנו רק עברית, אבל הוריי ביניהם דיברו לפעמים רוסית, והם היו מאוד קשורים לספרות הרוסית וגם לשפה ולשירים.

 

חגים-בביתי ציינו את החגים היהודיים בצורה לא דתית. משפחתנו הייתה חילונית. חגגנו את החגים בלי טקסים, אבל תמיד הייתה ארוחה חגיגית בערב החג.

זיכרון מחג סוכות-כיוון שאבי לא בנה סוכה, בנינו , ילדים מהשכונה, סוכה לילדים. עמלנו עליה וקישטנו אותה, ובבוקר סוכות פרץ ביוב מתחת לרצפה, וכל עמלנו אבד…

בחנוכה-תמיד נהגנו להדליק נרות חנוכה בתוספת כל המאכלים המקובלים.

אבל החג המשמעותי ביותר היה פסח. ל"ליל הסדר" התאספה כל המשפחה המורחבת, דודים ובני דודים. עד גיל 16 היה לי גם סבא שניהל את "הסדר".

 

נוף וסביבה-מחוץ לבית 

בגיל גן-הילדים חיינו בפתח-תקווה. גרנו בדירה בקומה ראשונה.  ליד הבית הייתה חורשה גדולה, שבה אהבתי לטייל.  בתקופת האביב גדלו בה צבעונים והסתובבו בה צבים. בייחוד שמחתי למצוא צבים קטנים שאורכם היה כ-3 ס"מ.

כילדה אהבתי לשחק בבובות ולתפור להן בגדים, ולהכין רהיטים לבית הבובות שארגנתי להן על איצטבא (מדף) שתלו לי על קיר.

 

לגן-הילדים הלכתי כמובן ברגל.  לרוב לוותה אותי אמי, מכיוון שהיה צריך לעבור כביש ראשי.

אחד הזיכרונות שנשארו לי מהגן קשור במחלת  העיניים שהייתה נפוצה באותה תקופה, בעיקר אצל האיכרים הערבים שחיו בסביבה.  כדי למנוע את המחלה הייתה מגיעה לגן פעם בחודש אחות  קופ"ח  כדי  לבדוק את העיניים. זו  בדיקה ממש לא כואבת, אבל כילדה בת 5 פחדתי ממנה מאד. יום אחד ראיתי משער הגן את האחות נכנסת לגן ו פשוט הסתובבתי וחזרתי הביתה…

למדתי בכמה בתי ספר, שמהם זכורים לי במיוחד שניים: הראשון היה "בית הילד" בירושלים, שם פגשתי בכיתה א'  מורה שאהבתי, שזכורה לי עד היום. היא הייתה טובה אל התלמידים, ורבים שמרו על קשר איתה גם כשגדלנו.

בית-הספר השני היה "תיכון חדש" בתל אביב, שאהד מאד את תנועות הנוער ואת דרכן, והצטיין במורים מעולים וחבריים. רוב התלמידים בבית הספר היו חברים בתנועות הנוער הציוניות הסוציאליסטיות.

הייתי חברה ב"השומר הצעיר" (לא היה אז נהוג לשלוח  ילדים לחוגים). הפעילות בתנועה מילאה את רוב שעות הפנאי אחרי-הצהרים . בחופשות  יצאנו למחנות-קיץ: למחנות צופיים, ובגיל מאוחר יותר למחנות- עבודה לעזרה בקיבוצים. זו הייתה חוויה של חיים מחוץ לבית במשך שבועות: קימה מוקדם בבוקר לעבודה בשדה וחיי-חברה בערבים. 

בצבא שרתי בחיל-ההנדסה:  בדרום ובחיפה. השירות  בחיפה הפגיש אותי עם הגדוד הדרוזי שמִפקדתו הייתה קרובה למחנה שלנו. זו הייתה פעם ראשונה עבורי לפגוש חיילים דרוזים.  החוויה הזכורה לי ביותר היא הכנת העיר חיפה ל"מצעד העצמאות". תכננו את המסלול והבמות, וכל הזמן טפטף גשם. חששנו שהמצעד ייכשל. באותה תקופה היו לנו מדי-חורף ומדי-קיץ. בערב יום העצמאות עבר כל הצבא למדי קיץ, ובחוץ ירד גשם… אבל למחרת זרחה השמש, התחיל קיץ, המצעד צעד- והיה מרשים.

 

אחרי הצבא -למדתי ארכיטקטורה בטכניון. מכיוון שלא סיימתי את הלמודים עסקתי בהמשך כשרטטת במשרדי אדריכלות.

 

את  מתי בעלי  (שנולד בישראל ברחוב רוטשילד 70 שבתל-אביב )  פגשתי בשבילֵי הטכניון בחיפה. התחתנו בבית הוריי בתל-אביב בתאריך 2.9.1959 : להוריי הייתה מרפסת גדולה ורחבה, לשם הוזמנו חברים ובני משפחה. כל הכיבוד הוכן על ידי דודתי ליובה ,שמאז עשתה לה תחביב ומנהג  להכין את הכיבוד לכל האירועים המשפחתיים. החופה הייתה על המרפסת ונערכה על ידי רב מרבנות תל-אביב. אז היו מקבלים בחתונה סטים של כלי אוכל, אגרטלים, וכמעט שלא היה נהוג להביא כסף. 

 

יצאנו לירח-דבש בטבריה.  על חוף הכנרת היה מתחם שקראו לו "הלידו". שם במשך שלושה ימים ישבנו על החוף או שחינו בכנרת. בלילה עלינו לטבריה (כמובן  ברגל) למלון בו לנו.

 

מקור שם המשפחה – שם המשפחה "אורן" הוא עברות של שם המשפחה "חבויניק"  (חבויה ברוסית זה עצי מחט). זאת -כיון שהתרבו האנשים סביבנו שלא הצליחו לבטא את השם חבויניק . השם  אורן -שומר על המובן המקורי.

 

ברשותי כד שולחני לחלב וקערית להגשת סוכר עשויים מחרסינה משנת 1940  מתוצרת אנגליה (כנראה). הם נשלחו כהפתעה בתוך קופסא של קואקר (פתיתי שבולת שועל) במטרה לעודד את קנית המוצר של "קוויקר". ייחודם היה בעיטור, שהיה קיים על כל הכלים שהתגלו בתוך הקופסאות. בכל פעם שפתחנו בבית קופסא חדשה של קווקר, שהייתה עשויה קרטון, היינו מלאי סקרנות לראות איזו הפתעה יש הפעם. אפילו בתור ילדה בת חמש הייתי תמיד שמחה ממה שמצאנו.

 

הכלים האלה נמצאו בבית הוריי, והיו בשימוש כל חייהם. הם נמצאים  כיום בבעלותי ומשמשים להגשה בביתי, ומלווים אותי בעצם כמעט כל חיי. כך שאז והיום משמשים הכלים להגשה בשעת אירוח.  

 

 

היום  אנו  גרים ברחוב אדוארד ברנשטיין שבתל-אביב. אני גמלאית, ונהנית מזמני הפנוי: אוהבת לשחק ברידג', ללכת לשחות בים בקיץ, לסייע מעט לילדיי בשמירה על נכדיי  ולבקר בתאטרון ובקולנוע.