מאגר סיפורי מורשת

כשאבי התבגר, אנשים ביקשו את ברכתו בהיותו כהן, הוא ברך ואנשים נושעו מתפילותיו. הוא לא הסכים בשום אופן לקבל תשלום ונודע בצניעותו ובבקיאותו בספרי הקודש ובעיקר בתהלים. כשהפסיק אבי לעבוד, הוא נהג לשבת בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית ולקרוא את ספר תהלים כולו פעמיים. ספר תהלים מורכב מ- 150 פרקים, ופעמיים זה בגימטריה "כפר". הוא התפלל על עם ישראל.

אמי, ויקטורייה חמווי, עלתה לארץ בהיותה נערה, מהעיר חאלב שבסוריה. היא הגיעה לארץ כתיירת לבקר את אחותה, אולם לאחר זמן מה פרצו פרעות בארץ ואמי לא יכלה לשוב אל בית הוריה, כי הגבולות נסגרו. היא לא ראתה יותר את אביה ואחיה בחיים.

אמי התחתנה בארץ עם אבי והוא ביקש בעבורה רשות הגירה. הוריי עלו שנים רבות לפני קום המדינה, כשהמצב בארץ היה מאוד קשה. אמי ילדה אותי לאחר כמה הריונות שלא הצליחו ואני בת יחידה, ללא אחים ואחיות. גרנו בחדר אחד קטן בשכונה "נחלת ציון", שהיא אחת השכונות בנחלאות, והיו שנים שגם סבתא גרה אתנו כשעלתה לארץ.

השירותים היו בחצר, לא היו צינורות מים וברזים. הייתה חבית גדולה מפח שנראתה כמו מיחם ענק, מונחת בחצר שמילאו אותה מים. במים האלה השתמשנו לכל צורכי הבית, וכשהמים נגמרו בחבית היו מביאים מים בפחים וממלאים את החבית. הייתה תקופה שהיה מחסור במים והתבצעה חלוקה בשכונה על-ידי מכלית שנישאה על עגלה קשורה לסוס. בחצר היה לנו בור מים שהיו ממלאים אותו במי גשם.

אימי כיבסה את הבגדים בגיגית שבה שפשפו את הכביסה ותלו ליבוש על חבלים בחצר. לא היו כיריים של גז ובישלו על פרימוס – כלי בישול שבתחתיתו מיכל נפט.

אמצעי בישול נוסף הייתה הפתילייה. הפתילייה שימשה במיוחד לצורך בישול איטי. בתקופה שאמי הייתה בהריון, היה מחסור במזון, קשה היה להשיג פירות וירקות טריים וכל אחד מהשכנים דאג לאמי לדבר מה כדי שתתחזק. לאחר לידתי המצב השתפר מעט וחילקו מנות לפי גודל המשפחה. לכל אחד היה פנקס תלושים כדי לקבל את ההקצבה.

בשכונה הייתה מאפייה של פיתות ששימשה תנור לתושבי השכונה. ביום שישי כל משפחה הביאה לתנור את סיר החמין שלה, וביום שבת בבוקר – לאחר התפילה – היו הילדים הולכים לתנור ומביאים את הסיר לסעודה. כל אימא סימנה את הסיר על ידי קשירת חוט, חבל ועוד …

לצורך מקלחת היו מחממים מים על הפרימוס ומתרחצים בגיגית שנקראה "פיילה". פעם בשבוע המבוגרים הלכו לבית המרחץ השכונתי בו הייתה מחלקה לנשים ומחלקה לגברים. אבי הקפיד כל יום שישי לטבול במקווה טהרה. את הקניות שלנו עשינו במכולת השכונתית ובשוק "מחנה יהודה" שהיה קרוב לביתנו.

במכולת אפשר היה לקנות חצי כיכר לחם וחצי חבילה של חמאה. כל יום אמי עשתה קניות בשוק, וחזרה עם סלים בהם מצרכים טריים. לא היו מקררים חשמליים אלא מקרר שעובד על קרח . את הקרח היינו קונים בשוק או בטנדר שהיה מגיע לשכונה והנהג היה מצלצל בפעמון יד וצועק: "קרח! קרח!". גם את הנפט היינו קונים ממכלית שהייתה מגיעה לשכונה, מחוברת לעגלה עם סוס וגם במקרה הזה העגלון היה מצלצל בפעמון ומכריז: "נפט!נפט!"

שכונת נחלת ציון היא אחת מהשכונות המרכזיות בנחלאות. שכונה ציורית ויפה ובה סמטאות צרות ורחוב אחד רחב. כל הרחובות קרויים ע"ש ישובים שנזכרים בתנ"ך שהיו קרובים לירושלים, כמו: ענתות, מצפה תקוע ועוד. בשונה יש מספר רב של בתי כנסת. ישנו שם בית כנסת גדול לעדת החלבים שנקרא "עדס". זהו בית כנסת עתיק מאוד שנוסד בשנת תרס"א 1901. בית הכנסת הזה מפורסם בשירת ה-"בקשות" ובאומנות שעל קירותיו. ההווי בשכונה היה מאוד קהילתי. כולם היו כמו משפחה אחת, חיו בצניעות ושמחו בחלקם. עזרה הדדית הייתה עמוד התווך של השכונה. כל אירוע של שמחה הנשים התאספו ואפו ובישלו ועזרו לבעלי השמחה. להבדיל, בשעת צרה, כולם התגייסו לסייע.

אני זוכרת את הנשים מלוות את הכלה בשירים ובצהלולים וזריקת סוכריות. אמי הייתה אישה חרוצה מאוד, קמה לפנות בוקר, עשתה את עבדות הבית, יצאה לעבודה ואחר הצהריים עזרה לשכנות ברוכות ילדים.

אמי הכינה הכול בבית ולא קנתה מאכלים מעובדים. היא הכינה ריבות כמעט מכל דבר, אפילו מוורדים ומקליפות אבטיח. בילדותי היו לי חברות רבות שלמדו איתי בבית הספר – חלקן מהשכונה וחלקן משכונות אחרות. אהבתי מאוד לקרוא ספרים שהייתי לוקחת מספריית בית הספר ורוב שנות הפנאי קראתי. משחקי ילדות ששיחקנו היו רבים ומגוונים. שיחקנו גומי, חמש אבנים, "ארץ" (קלאס),7 אבנים, מקלות בקפיצה לרוחק, סבתא סורגת ועוד.

להלן מספר דוגמאות של משחקי הילדות שלנו: "הולה הופ"- חישוק גלגל מצינור דק שהיו הבנות מסובבות בתנועות סיבוביות סביב גופן או קופצות לתוכו. "שלום אדוני המלך"- אחד הילדים משחק בתפקיד המלך. שאר הילדים הם נתינים שבאים לפני המלך ונערך דו-שיח שכזה:

הנתינים: "שלום אדוני המלך"

המלך: " שלום עבדיי היקרים, איפה הייתם ומה עשיתם"?

הנתינים: "תכף תראה".

כאן בא קטע פנטומימה שמראה למלך מה הם עשו והמלך אמור לנחש.

"תופסת צבעים" – נהגנו לשחק משחקי תופסת שונים. מחליטים על נושא וצריך לרוץ ולתפוס את החפץ הקשור לנושא. לדוגמה: התופס אומר: צבע … צבע … אדום, ומתחיל לרוץ כדי לתפוס את שאר הילדים. כולם רצים ומחפשים משהו אדום לתפוס. מי שלא הצליח ונתפס הוא מעתה התופס, וכן הלאה.

"אוספים"- כמעט לכל ילד היה אוסף כלשהו, בעיקר לכל הבנות. האוספים היו מגוונים: אוסף עטיפות של מסטיקים, בולים, מפיות נייר, פרחים מיובשים, קופסאות גפרורים, "שנות טובות" (כרטיסי ברכה לכבוד ראש השנה ), "פרסים" (אותן דמויות צבעוניות ומבריקות במיוחד של פרחים ומלאכים) ועוד …

אפרט על אוסף מיוחד אחד: אוסף "זהבים" – היינו אוספות את רדידי נייר הכסף הצבעוני שעטף את השוקולדים בבונבוניירה, או נייר הקרמבו, משטחים אותו בזהירות בעזרת הציפורניים עד שיהיה חלק. שמרנו את ה"זהבים" בין דפי ספרים.

למדתי בבית הספר היסודי "בר אילן " בשכונת "אוהל משה". הייתה מחנכת אחת לכל כיתה שלימדה את כל המקצועות חוץ מאנגלית, התעמלות ומוסיקה. אני זוכרת במיוחד את המחנכת שלימדה אותי מכיתה ג' עד ח'. היא הייתה מורה בחסד עליון, היא השקיעה בנו רבות והקנתה לנו ערכים רבים. עד היום אני זוכרת את הקישוטים שהכינה לקישוט הכיתה, למשל תבליט של אזור ים- המלח שיצרה מקלקר. שמה היה מרים גבע. אהבתי במיוחד את שיעורי העברית  והחשבון. הייתי אחראית על ספריית הכיתה וכל ספר חדש, תפקידי היה לקרוא ולחוות דעה. כיבדנו מאוד את המורים, המשמעת הייתה חזקה ולא הרשינו לעצמנו להשתולל. פחדנו מאוד מהמנהלת שהייתה קשוחה מאוד.

היו מעט תלמידות שהתחצפו לפעמים. היה חדר אוכל בבית הספר שבו למדנו שיעורי תזונה, בישלנו ואכלנו. בשעות אחר הצהרים התקיים בבית הספר "בית תלמיד" שם התקיימו חוגים שונים: ריקודי עם, דרמה, הכנת שיעורי בית ועוד…בימי שלישי אחר הצהריים ובשבת הלכנו לפעילות בתנועת הנוער "בני עקיבא". הייתה לי ילדות שמחה ומלאת חוויות. הייתי מוקפת באנשים ישרים, אוהבי אדם, בעלי מידות תרומיות ונכונות לעזור לזולת. הם היו לי מורי דרך.

תשע"ו, 2016