מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום אשבל עליתי מתימן. בתימן לא היו תעודות זהות ולכן לרוב התימנים אין תאריכי לידה מדויקים אלא משוערים. שנת הלידה המשוערת שלי היא 1939 לגבי יום וחודש אין רישום.

יש לי מספר חוויות ילדות שנחרטו בזיכרוני מתקופת העלייה לארץ

אני זוכר את  העלייה למטוס והחוויה המיוחדת לטוס במטוס כשאתה יושב על כיסא. אני זוכר את העלייה לאוטובוס, בפעם הראשונה. עמדתי מול המראה של הנהג ולא זיהיתי שהדמות הנשקפת לי מהמראה זו דמותי. עם הדמות במראה ניהלתי דו שיח שהפך לריב. כתוצאה מכך הלכתי לקרוא לאמי שתעזור לי להיחלץ מילד החצוף, אבל גם הילד הביא את אמא שלו ונוצר עימות בינינו לבינם. לולא התערבות הנהג שהסביר לנו שאנחנו מנהלים דו שיח עם עצמנו העימות היה נגמר אולי במכות עם המראה. 

אני זוכר את המאכלים הראשונים בארץ במחנה עין שמר. הביאו לנו ריבה, חלבה וזיתים. על הריבה והחלבה בירכנו כי זו ארץ זבת חלב ודבש. על הזיתים השחורים קיללנו כי זה נראה כמו שנתנו לנו גללי עיזים לאכול. חוויות נוספות היו, הפגישה עם חשמל, בפעם הראשונה ועם המים הזורמים, עם השירותים שלא בחיק הטבע וגם אני זוכר את התחושה של לשכב על מיטה ולא על הרצפה או על שטיח.

החיים במחנה עין-שמר

מחנה עין שמר: "מחנה עין שמר. רוב יושבי המחנה עלו מתימן במבצע מרבד הקסמים. מאוחר יותר הוקם במקום כפר לקשישים ובתחילת שנות ה-60 הוסב למרכז לבריאות הנפש שער מנשה." 

מחנה אוהלים לעולים החדשים בעין שמר, 1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

התמזל מזלנו ואנו בניגוד לאחרים, גרנו בבניינים של הצבא הבריטי. שתיים – שלוש משפחות בחדר אחד. רבים אחרים גרו באוהלים – מספר משפחות באוהל הודי אחד.

שנה זאת, 1950, התאפיינה בחורף מאוד קר, ירד שלג כבד ומספר בניינים במחנה קרסו תחת כובד השלג והיו נפגעים בנפש. המזון ניתן בחדר אוכל גדול. במשך שישה חודשים, לא ידענו מה זה לבשל לעצמנו ולקבוע בעצמנו מה נאכל בכל ארוחה.

 עולים מביאים ענפי אקליפטוס לבניית סוכה במעברת עין שמר, 1950

אני זוכר את הפגישה הראשונה עם בית ספר. מאחר ולא היה בית ספר מסודר במחנה עין שמר , הכניסו לא מעט ילדים לכיתות גן – ואני ביניהם. לא היה גבול לשמחתי. הרגשתי שאני בגן עדן. הפליאה שלי מהצעצועים, מהבובות, מהמשחקים הייתה נהדרת. וזו נפסקה משום. אבי , "גירש אותי מגן העדן" והחזיר אותי ללמוד אצל המורי ולחדר. 

המעבר מעין-שמר לגבעת אולגהאנחנו היינו בין המאושרים, שלא ידעו מה זה לגור באוהל, עברנו מבניין בעין שמר, לבניין בן חדר אחד בגבעת אולגה, למשפחה בת 5 נפשות. את חמש המיטות שמנו ברצף, כך שלא נשאר מקום לזוז בחדר השינה המשותף. כל הדירה, כולל מטבח ושירותים, הייתה 24 מטרים בלבד, המשרתים חמש נפשות.

צעדים ראשונים בארץהקושי הגדול ביותר – מציאת פרנסה. ההורים שלי עבדו מבוקר עד ליל בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לפרנס את המשפחה. עול הבית נפל עלי ולי לא הייתה לי ברירה. טיפלתי בניקיון הבית, טיפלתי באחים שלי: האכלה, החלפת חיתולים, רחצה, כביסה, ניקיון, שטיפה, סידור המיטות, טיפול בגינה ובעזים שאמי גידלה כדי לסייע לפרנסת הבית.

בנוסף לכך הייתי חייב גם ללמוד בבית ספר. לא פלא שהייתי עושה שמיניות באוויר כדי לברוח מהבית בהסכמת ההורים. משאת נפשי הייתה ללכת למוסד לילדים. מוסד בו פגשתי את מי שלימים נהייתה אשתי. כל יום הייתי מנדנד להורים שלי שאני רוצה ללכת למוסד.

יום אחד חזר אבי מן העבודה ואני מיד שוב התחלתי לנדנד לו בקשר למוסד. הוא הכה אותי מכות נמרצות בזעם, בכעס, מכות שלא אשכח אותן. בין היתר היה מרים אותי באוזני עד לגובה עיניו עוזב ודורך עלי בנעלי העבודה המסומרות שוב ושוב. מאז לא העלתי יותר את נושא המוסד בפניהם, ונקטתי בדרך מרמה שהובילה אותי להגשים את משאת נפשי. למעשה הימים המאושרים שלי ביותר היו הימים שביליתי במוסד עד סיום כיתה ח'.

חיי החברה של הילדים בגבעת אולגה בשנות ה-50.חיי החברה היו מאוד תוססים, ויחד עם זאת גם מלאי אלימות לפחות בשנה הראשונה של ההיכרות בין הילדים. העימותים התבטאו באלימות מילולית ולא אחת גם באלימות פיזית. במשך הזמן כשהכרנו זה את זה, התפתחה פעילות חברתית של משחקי כדורגל בנים ובנות, משחקי מחניים, מחבואים , משחקי מלחמה בעיקר אינדיאנים וקאובויים ובעיקר משחקי טרזן ביער חדרה. בערבים היינו רוקדים במעגלים ריקודי הורה כשאנו שרים בקולי קולות, ומתאמצים כמה שאפשר, הבנים להחזיק ביד הבנות, והבנות להתחמק בכאילו כדי שהבנים ירדפו אחריהן.

שלום אשבל , השתתף השנה, תשע"ד, בתכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור, בבית ספר "השחף" בהנחייתה של המורה ליאת מורבסקי.